המסע להמסת המאסה






הקדמה

סוד האלכימיה הרגשית

א. להפוך את הסלע לעילוס


בספר זה ימצא הקורא הדרכה כיצד ניתן להיעזר בספירות עץ החיים הקבלי בכדי למוסס פחדים ודפוסי הגנה ישנים שהפכו את לבו סלעי ואטום, בודד, באמצעות דיבור חומל ומשרה אמון, בחינת "דבר אל הסלע" כך שהסלע הזה יהפוך שוב לעילוס.
לצורך זה, בחלק הראשון של הספר, נערוך התבוננות מעמיקה בטבעה של המציאות מנקודת מבט קבלית, מדעית ופילוסופית. בהמשך ננסה למצוא הסברים ודוגמאות מוחשיות כיצד ניתן להיעזר בספירות השונות של עץ החיים על מנת לחולל שינויים משמעותיים בחיינו.
ספרי הקודם "יצחק ניוטון ובית המקדש", הסביר באריכות את השקפת העולם המדעית/קבלית ואת החיבור המופלא בין חומר/רוח. בספר זה אתמקד יותר בעיצוב הכלים הרוחניים והפסיכולוגים באמצעותם נסגל לעצמנו את אמנות האלכימיה הרגשית, שעיקר ענינה ליטול מאסה של יסוד רגשי כבד שיצרה המגננה הנפשית שלנו ולהפכו חזרה לזהב צרוף של אהבה והרמוניה עם ההוויה כולה.
תהליך זה אינו חייב להיות מייסר. אנו נלמד איך להפיק את הזהב באופן כזה, שהתהליך עצמו יהיה אף הוא מעניין ומענג, שהרי, מן הראוי להשיג מטרה קדושה ומענגת באמצעים קדושים ומענגים ככל האפשר.
אין זה קל להיכנס לעל-מודע שלנו, לאותו מקום המחובר תמיד לנביעת האינסוף של החכמה והאור האלוהיים. ואין זה קל להיכנס לתת-מודע שלנו, המכיל תכופות, כה הרבה חוויות של נטישה ופציעות רגשיות. ולא רק הכניסה היא קשה. לעתים קרובות, היציאה היא קשה לא פחות.
ברמה האישית, לכל אחד מאיתנו יש פרד"ס מסוכן שצריך לדעת להיכנס אליו בשלום ולצאת ממנו בשלום. מכל אותם ארבעה תנאים גדולים שנכנסו לפרד"ס רק אחד זכה להיכנס ולצאת בשלום והוא רבי עקיבא. להבין את סוד הצלחתו של רבי עקיבא יהיה עלינו ללמוד הרבה על חוק הפעולה והתגובה השולט בכל רמות ההוויה. הבנה יסודית של חוק זה והיכולת להשתמש בו באלגנטיות בחיי היום יום יכולים לאפשר טיול מהנה בפרד"ס, מבלי להיפגע מסכנותיו.


ב. אבנים עם לב אדם


זכור לי שלפני שהתגייסתי לצה"ל יצאתי לטיול בציפורי. במהלך הטיול המדריך עצר לרגע מלכת, הרים מהקרקע אבן קטנה ואמר לנו ברגש רב שאבן זו אוצרת בחובה את כל ההיסטוריה של העיר הקדומה של ציפורי. אם היינו יכולים לנהל איתה דיאלוג ולדובב אותה היינו מגלים באמצעותה את כל תולדותיה של ציפורי מאז היווסדה.
בכדי להמחיש לנו את כוונתו הוא החל לשוחח שיחה דמיונית עם אותה האבן שבכף ידו. דרכו, האבן סיפרה לנו על אירועים היסטוריים שעברו עליה ועל אנשים ידועי-שם שחצו את נתיבה. היבטתי כמו ילדה מוקסמת, מהופנטת, באבן שבכף ידו, שנדמתה לי לפתע מלאת חיים, תודעה, כמעט אנושית.
אולי אין פלא שדבריו עשו עלי רושם כה עז. מאז שאני זוכרת את עצמי דומה שחיפשתי את הסוד המסתתר מאחורי הדברים, חשתי שיש לכל יצור חי ואפילו לעץ או לאבן, סיפור לספר, היסטוריה אישית בעלת משמעות.
וייתכן מאוד שדברי המדריך נחרטו בי כה עמוק היות ולאורך כל חיי דומה שלי עצמי הייתה אבן כזו. ליתר דיוק, אני עצמי הייתי אבן כזו, עולמי הפנימי השוכן בקרבי. בילדותי חשתי שעבור אלו שהסתכלו עלי מבחוץ נראתי כמין סתם אבן. מאוחר יותר התחלתי להבין שאני עצמי בניתי את האבן הזו כדי להסתתר בתוכה מהסובב אותי ולבנות את עולמי שלי, שזר לא יבוא בו.
זו הייתה חומת אבן יקרה ששמרה עלי מכל משמר לאורך ילדותי ונעורי. עבורי, היא גם הייתה בועה שקופה דרכה יכולתי להבחין בפירוט רב במה שמחוצה לי, ללא מעורבות רגשית וללא סכנת פלישה.
כשלמדתי בשיעורי הפיסיקה בתיכון את חוקי התנועה של ניוטון הבנתי יותר את טיבה של הבועה שבניתי. הבועה שלי אפשרה לי להתרומם מעל קרקע המציאות כל אימת שחשתי לחץ מצד הסובבים אותי. למדתי להפוך אותה למערכת אינרציאלית, שלא פועלים עליה כוחות חיצוניים והיא מתמידה בתנועה קצובה בחלל, תוך מינימום מגע, מבלי ליצור חיכוך עם סביבתה[1].
כך גם גיליתי את סוד המים. בילדותי ובנעוריי ביליתי שעות רבות בבריכת השחייה שבקיבוץ. המים ערסלו והרגיעו אותי, הם הסבו לי הנאה רבה. הם היו שקטים, שקופים, מזככים, ודומה שחיבקו אותי באהבה, מפצים אותי במידת מה על החיבוק האנושי שהיה כה חסר לי בבית הילדים ובמשפחתי.
המים חסרו את תחושת האטימות והקשיות של האבן. הם היו הרבה יותר משתפי פעולה. אם רק הצלחתי לנוע בתוכם בתנועה אוהבת ורכה, במעין ריחוף, הם נשאו אותי בעדנה ורכות, במעין ליטוף. יותר מששחיתי צפתי. למדתי שתחושת הקלילות בציפה הייתה תלויה במיקום של הראש, הצוואר וכפות הרגליים, ולא פחות חשוב, בסוג המחשבות והרגשות שחוויתי באותם רגעים. אם נעתי בעצבנות וחוסר הקשבה, גופי נעשה כבד יותר ותנועותי יצרו מערבולות במים שהפריעו לשחייה. כאשר הייתי שלווה ומרוכזת ריחפתי על פני המים כמו ציפור הדואה על כנפי הרוח. זכורים לי רגעים שממש חוויתי ריחוף, כשצפתי על גבי והתמזגתי עם השמים הכחולים שמעלי ועם המים שנשאוני ברכות מופלאה ומלאת עוצמה.
סגולה זו להתאחד עם המים ולשחות כמעט ללא שום חיכוך הפכה אותי לאלופת שחייה לנוער והרבה יותר מכך, היא לימדה אותי את עקרון החיים הבסיסי שאותו אימצתי תרגלתי בשקדנות מאז ואילך.
אכן, הבועה הזו שבניתי סביבי הסבה לי אושר רב. היא הגנה עלי מפני ההתנגשויות והחיכוך הבלתי נמנעים עם בני אדם. ניסיתי להישאר כמה שיותר במצב המגונן הזה וקיוויתי שכל הכוחות החיצוניים יניחו לי לנפשי. רציתי להתמיד במצבי, שאף כוח חיצוני לא יפעל עלי וישנה את מסלולי.
מרגע שנכנסתי לתוך הבועה הנפלאה שלי דומה שכוח הכבידה הפסיק לפעול עלי והייתי עולה לגבהים ומסתכלת ממקום צלול ושלוו על בני כיתתי ושאר המבוגרים סביבי. משם, מהמרחק הבטוח, ניסיתי להבין אותם והשתדלתי כמיטב יכולתי להימנע מלהתחכך עמם. חשתי שכל מפגש בלתי זהיר מייד גורם לי לאבד את שלוותי ולהתרסק למטה. אך לבועה הזו היה גם 'צד אפל' כלשהו.
היות ובבועה שלי הייתי רק אני, חוויתי בה גם בדידות גדולה. לכן הכנסתי לתוכה את כל הדברים שאהבתי, בעיקר את עץ השיטה שעמד לו מחוץ לקיבוץ בשדות החיטה, את הרוח השקטה המלחשת בשיבולים, ואת גווני השקיעה. הוספתי את רגביה של האדמה הסדוקה לאחר הגשם, את כל גווניה הכחלחלים חומים, וגם סוסים, ציפורים, עצי אקליפטוס, פרחי הסיגלית, וכל מיני דברים אחרים שאהבתי. רק בני אדם לא הכנסתי לבועה שלי שהרי מלכתחילה לא יצרתי אותה אלא מהסכנה להיות חשופה למבטם הפולשני של הורי, המטפלות והמורים שלי, וכל הילדים וחברי הקיבוץ האחרים שביניהם חייתי.
באותה תקופה חוויתי את מרבית בני האדם סביבי כמסתורין בלתי ניתן לפענוח. ככל שניסיתי להבין מה מניע אותם מצאתי שאני כמעט תמיד שוגה בשיפוטי. לא הצלחתי לצפות מראש את התנהגותם או להבין מה גורם להם להגיב בדרך שבה הגיבו. הדבר תיסכל אותי ומילא אותי בסוג של פחד מהלא ידוע כך שעשיתי כמיטב יכולתי להימנע מחיכוך מיותר עמהם.
היה קיים פער מביך שעורר בי מתח ודאגה בין המסרים שהסביבה האנושית שידרה לי לבין מה שנאמר בגלוי. את הנחמה והאהבה שהייתי זקוקה להן מצאתי בחוקיות של הטבע, בנוכחותו הפשוטה, הישירה, ובשפתו האילמת. בני האדם היו מורכבים מדי עבורי. תוכם לא היה כברם. התמימות הילדותית שלי לא הצליחה להתמודד עם המסכה שלבשו ועם כפל המשמעויות ששדרו. חשתי נבוכה ומאוימת במחיצתם, כמו הייתי זן אנושי זר, מחוץ לסביבתו הטבעית.
סוד האבן, המכילה בפנימיותה עולם ומלואו, לא מש מזכרוני והמשיך להעסיק את מחשבותי גם אחר כך. זכור לי שבתקופת שהותי בלוס אנג'לס, במסגרת לימודי לדוקטורט בהיסטוריה של המדע, הצטרפתי פעם לסיור בהרים עם בעלי לשעבר ומומחה לגיאולוגיה. באמצע הטיול הפרופסור עצר מלכת והרים גם הוא אבן, ממש כמו המדריך בטיול לצפורי, והתבונן בה בריכוז רב. אזרתי עוז ושאלתי אותו מה האבן הזו אומרת לו. הוא הסתכל עלי בתמהון, משועשע מעט, ואמר לי שהוא מתכוון לקחת את האבן למעבדה ולבדוק מאלו חומרים היא עשויה. שאלתי אותו איך הוא מתכוון לחקור את טיבה של האבן הזו. הוא ענה לי שיש להם במעבדה מרסק סלעים ששובר את האבן לחלקיקים קטנים. לאחר שהם הופכים את האבן לעיסה ניתן לבדוק את מרכיביה בעזרת אנליזה כימית וצפייה במיקרוסקופ.
אני זכרתי את אותה אבן מלאת החיים שאיתה שוחח המדריך, ותיאורו של הגיאולוג על החקירה שהוא עומד לערוך לאבן באמצעות ריסוקה עורר בי כעת כמעט חלחלה. שאלתי אותו מנין לו שאם ירסק וימעך את האבן היא תישאר אותה האבן, הרי אם מישהו ירסק ויטחן את לבבי הוא לעולם לא יוכל לדעת ממה הוא באמת עשוי.
הפרופסור נראה נבוך קמעה, וכך גם בעלי לשעבר, והם הביטו בי במורת רוח. שניהם חשבו שרק התחכמתי, כפי הנראה בגלל הידע הרב שצברתי בלימודי הדוקטורט בהיסטוריה של המדע, אך אני שאלתי את השאלה ממקום אחר, תמים ואישי לגמרי[2].
אני שאלתי את השאלה מאותו מקום עמוק בתוכי שחש את החיות המפעמת בכל פרודת חומר. לדידי, התיאוריה של ניוטון שחומר מתמיד בזמן ובמרחב מכיוון שמפעמת בו חיות הבורא הייתה חוויה ממשית לגמרי. הרעיון שלו, שכל כוח חיצוני הפועל על מאסה/חומר מוציא לפועל את התנגדותה לשינוי מצבה, היה עבורי תיאור מדויק של ההוויה הפנימית שלי. יכולתי ממש ל'ראות' איך ההתנגדות של המאסה לשינוי מצבה גורם לה להיות דרוכה ומתגוננת, אטומה, להפעיל כוח נגדי שקול כדי להתמיד במצבה. קלטתי זאת בבהירות כל אימת שהפעילו עלי כוח חיצוני. ראיתי זאת אצל בני אדם אחרים. האמנתי שהפיסיקה של ניוטון היא באמת מטאפיסיקה, היא נכונה בכל ממדי המציאות.
ידעתי מפנימיותי שכאשר מופעל כוח חיצוני על חומר הוא מתנגד לשינוי מצבו. כח חיצוני הפועל על גוף הוא כל כוח המנוגד לכיוון התנועה המקורי שלו, הווה אומר, לתכלית או לרצון שלו. התגוננות הזו גורמת לו לצאת משלוותו בנסיון להתגונן מפני פלישה ועיוות בזהותו ויעודו. אני חוויתי את התגובה הזו כסוג של מתח מכאיב, ובמקרים לא מעטים כהתרסקות ונפילה, שמהם ניסיתי להימנע כמיטב יכולתי.


ג. המעיין הזך שבלב הסלע


על פי תורת הסוד היהודית, העולם נברא על פי מחשבתו הקדומה של הבורא שהיא התורה. התורה היא סוד האדם – סיפור נפילתו ותיקונו. ידועה אמרתו של ר' נחמן מברסלב: "ודע, כי כל התורה היא האדם." אך להבין את האדם על כל נפתוליו, מכאוביו ושמחותיו צריך נשמה עדינה, חכמה ורחומה, שמסוגלת לראות את עצמה פנים אל פנים.
כאשר אנו מנסים להבין את הסוד הזה, אנו מגלים שסוגיית הטוב והרע היא מרכזית ויש בה עומק בתוך עומק. הטוב טבוע בנו, בעצם הוויתנו, שהרי כל אחד נברא ונולד ב'צלם אלהים'. בתפילה אנו אומרים, "אלוהי, נשמה שנתת בי טהורה היא". בכך, אנו מאשרים לעצמנו חווית יסוד עמוקה, שאין במהות שלנו רוע אמיתי, שאף אחד מאיתנו אינו ממש רשע. אם כן, מאין הרוע והרשע, מאין היצר הרע שלנו?
התורה נתנה לכך תשובות אחדות, אך אני אימצתי בעיקר את זו שאת אמיתותה יכולתי לזהות בתוך עצמי, מתוך הסתכלות ישירה. למעשה, הפיסיקה של ניוטון הפכה לי לא רק למטאפיסיקה אלא גם לפסיכולוגיה רוחנית. כאשר מופעל על האדם כוח חיצוני גס, הנפש מיד מנסה לבלום כח זה בעזרת מנגנוני ההגנה השונים. היא עוטפת את עצמה בקליפות, היא עשויה להפוך את עצמה לסלע, בנסיון לאטום את עצמה מההשפעה החיצונית הפוצעת.
במיתולוגיה היוונית, דמותה של מדוזה, האישה/מפלצת ששער ראשה נחשים, מגלמת את כח השפעה המאבן שיכול להיות למבט קטלני, פולשני, של אדם אחד ברעהו; מבט מעורר חלחלה, משתק, שגורם לשני להתכווץ ולהקפיא את עצמו. אך מה שנראה כהטלת כישוף רע עשוי להיות גם מבנה מגונן של הנפש עצמה בתגובה לאיום האיבון החיצון. האדם יוצר סביבו חומת מגן סלעית, השומרת עליו מפני חדירה פולשנית, ממבט עוין של 'מדוזה' כלשהי, אולי הורה מרעיל, שלא מסוגל לחוש אהבה טהורה מהסוג שהילד זקוק לה, או כל אדם אחר, שאינו נזהר בכבודו של זולתו ובגבולותיו.
קשה לדעת איך להתייחס לסלע הזה הנוצר בתוכנו בתגובה לאיום. אפילו צדיק מופלא כמו משה רבנו הכה בסלע כאשר היה צריך רק לדבר אליו. אמנם, אפשר להפיק מים מן הסלע גם על ידי ההכאה אך יש לשים לב לאיכות המים האלו. בהכאה יוצאים מהסלע מים מלוחים, דלוחים, כי הסלע חש כפוי לתת אותם. הוא עושה זאת מתוך אונס, מתוך השפלה. בדיבור, הסלע מעניק את מימיו הזכים מתוך רצון ואהבה. נתינה זו מעצימה אותו ומחזקת את תחושת הערך שלו. הוא נפתח לזולת והוא נפתח לעצמו. הוא מגלה את אותו חסד עמוק המפעם בתוך לבו, המחבר אותו לנביעת האינסוף.  
לכל אדם סלע ומעיין סמוי בתוכו. בכדי לחדור לתוך נבכי עצמיותו ולהגיע למים הזכים עליו ללמוד את סוד הדיבור. העצמיות, שהיא מעיין של מים זכים, טמונה עמוק בתוכו וכדי להגיע עליה יש לחצות ולמוסס את מנגנוני ההגנה המייצרים קליפות. הקליפה נועדה להגן על הפרי אך היא גם עשויה לחנוק אותו בתוכה, לגזול את משאביו כדי להציל אותו ממלחמה שכבר הסתיימה מזמן.
תכלית הקליפה להגן מפני סכנה. כאשר הסכנה חלפה, על הקליפה להתבטל. אך הקליפה כמו כל יצור חי עשויה לפתח יצר הישרדות כה חזק, שהיא עלולה לחשוב שעליה להתמיד ולהתעצם בכל מחיר כדי להמשיך לעשות את עבודתה. כך, מתוך נחישות, הקליפה תגונן על בעליה ותעשה לו 'שירות דוב' שיכול לעלות אפילו בחייו. הקליפה עצמה הופכת לאויב.
על האדם לחזור תמיד לעצמיותו האמיתית, זו שמעבר לקליפות. עליו לעשות תשובה כדי להניח לכח גדול מזה שלו לגונן עליו, לחזור לחוש בטחון קיומי בסיסי בהוויתו.
יש תשובה הדומה להכאה על סלע. גם אם תפיק מים, אלו יהיו מים מלוחים, מרירים במקצת. ויש תשובה בדרכי נועם, פרותיה מבשילים לאט לאט, אך טעמם ערב ומתוק. המים שתפיק מסלעיך בדרכי נועם יהיו זכים ומרווי נפש, כי הם יינבעו מתוך אהבה.
אם תתקוף את הקליפה חזיתית, אתה תעורר מחדש את אותו כח הגנה שיצר את הקליפה מלכתחילה. אתה עשוי אפילו לחזק אותה. אפשר לחשוב על דרכי עורמה במלחמה, אך כל זמן שאתה חושב על הקליפה הזו כעל אויב פשוט, אינך מבין את ההגיון שלה, אינך מבין איך אתה עצמך נותן לה את הכוח בגישה האלימה שלך.
כל דרך רוחנית שתכפה על עצמך עשויה אמנם לקדם אותך, אך במהרה תגיע לסלע שלך, לקליפה. כאן, אם אתה נוקט גישה פשטנית, אתה תופתע לגלות שלא קל כלל להתמודד איתה. דומה שבמקום לקטול אותה אתה בעצם מזין אותה באנרגיה נוספת.
לכן, תכופות, אנו מנסים להמשיך בדרך הקדושה תוך כדי 'עקיפת' הקליפה. באופן זה אנו הופכים להיות 'צדיקים משוגעים', כלשון רבי נחמן. נוצר פער גדול מדי בין הצד הרוחני שלנו לצד האנושי שלנו. אנו כמו מרחפים מעל האישיות שלנו, מנסים לגעת בשמים, כאשר לרגלינו עדיין קשורות אבנים כבדות. איננו בני אדם שלמים כי האישיות שלנו עדיין מרוסקת, מתגוננת, ואנו רואים את עצמנו ואת אחרים דרך המסך הכבד של מנגנון ההישרדות. רק כאשר תוכל לראות נכוחה תהיה מסוגל להוריד את כל ההשגות הגבוהות על היכלות הקדושה לתוך חייך, לתוך תאי גופך, וייעשה שלום בהוויתך בין הצד הרוחני לצד הגשמי שלך.
האדם הוא התורה וכדי לזכות להיות אדם שלם, קדוש, יש צורך בתשובה. תשובה קדמה לעולם, מה שאומר שכדי לעשות תשובה תחילה עלינו "לצאת מן העולם", כדברי הרבי מקוצק. אל לנו לראות את הגלוי לעין החיצונית, אלא להתבונן בעומק הנשמה שלנו, שם אנו תמיד טהורים ויפים.
האדם נולד כתינוק חסר דעה. במהרה, החיכוך והסבל בחייו יוצרים בתוכו כובד ואטימות של סלעים וקליפות, אותם יהיה עליו לברר ולמוסס בבגרותו. בכל אופן, הסבל יניע אותו לתור אחר דעת גדולה יותר החבויה בעל-מודע שלו.
בשפת הקבלה, תהליך גילוי העצמי החבוי בסלע פירושו להפוך את הכתר – העל מודע – לדעת. במלותיי שלי, זהו המסע להמסת המאסה - סוד הדיבור עם הקליפות שלך כדי ליצור חיבור פנימי ולשחרר את הניצוץ הקדוש הכלוא בתוכן.


ד. מאסה היא אהבה כלואה


כילדה, הבועה שלי שמרה עלי ואפשרה לי להשקיף על העולם ממקום בטוח. היא העניקה לי יכולת להתכנס בתוך עצמי ולבנות לעצמי עולם פנימי עשיר ומיוחד, לשמור על זהותי ועל נטיות לבי. זה היה ביטוי לחוק הראשון של ניוטון שדיבר על ההתמדה, נטיית כל גוף לשמור על מצבו המקורי. אך היה למנגנון ההגנה הזה גם היבט שהייתי פחות מודעת אליו. החוק השלישי של ניוטון אומר, שכל פעולה יוצרת תגובה הופכית, שקולה בעוצמתה. פירושו, בין השאר, שכל הגנה היא בו בעת גם התקפה. הלב החי שפעם בי בילדותי ובנעורי הפך עם השנים ללב אבן, סלעי, קשה. אחת הצורות שלבשה ההגנה שלי הייתה ביקורת חדה כתער, נטולת רגישות וחמלה, כלפי מגבלותיהם של אחרים.
זכור לי שאימי זכרונה לברכה שהייתה פסיכולוגית הסבה את תשומת ליבי לשינוי שחל באישיותי. במהלך ויכוח שהיה לנו היא אמרה לי: "עיבל, יש לך ראייה כל כך חדה ומדויקת, אבל את ממקדת אותה על חולשותיהם של בני האדם כמו קרן לייזר חודרנית. במקום זאת, תפני כלפיהם את הרוך והאמפטיה והתמימות שיש בך כדי להבין את מצוקותיהם."
באותה עת, לא ירדתי לעומקם של דבריה וחשבתי שהיא סתם מנסה להתחמק מהעימות שהיה בין שתינו. רק בשלב מאוחר יותר התחלתי לקלוט עד כמה סגרתי את לבי וחייתי מתוך בידוד רגשי בעולמה המופשט, הנשגב והצונן, של המחשבה הפילוסופית.
אמי לא הצליחה כלל להשפיע עלי באותה עת, אך היא השפיעה עלי בעוצמה אדירה מספר חדשים אחר כך, כאשר התגלה אצלה גידול סרטני במוח. חוויתי פחד כה גדול שהיא תמות, שכל עולמי הזדעזע. השתניתי בלא משים, שכן המפגש המחודש איתה, שם, על סף תהום, סדק ומוסס את ציפוי הסלע שבניתי על לבי.
למרות שאימי הפכה נכה בכל גופה ולא יכלה לדבר, חוויתי שהיא מרעיפה עלי אהבה עצומה, שמעולם לא חשתי ממנה קודם לכן. כעת, התחלתי לקלוט שלא רק לה היה קושי לבטא את אהבתה אלי, אני עצמי הייתי שותפה לניכור שנוצר בינונו – בניתי מערכת הגנה משוכללת ששמרה עלי אך גם הנציחה את המרחק הרגשי ביני לבינה ולשאר האנשים בחיי. דומה, שהמחלה הזו המסה את אותה אבן שהפרידה בינינו. היא חסמה את הערוץ השכלי, המילולי, אך פתחה ערוץ אחר, הרבה יותר בסיסי ואוהב. היא יצרה אינטימיות וקרבת נפש שלא הייתה כלל אפשרית קודם לכן. היינו זקוקות לסרטן הארור הזה כדי לחוות בפעם הראשונה בחיינו את הקשר המיוחד במינו שבין אם לבת. בפעם הראשונה בחיי חוויתי אהבת אם במובן האמיתי שלה, שפתחה את לבי להשיב לה באהבה של בת.
הבנתי שאמי תמיד אהבה אותי אבל האהבה הזו נותרה חסומה בגלל הקליפות שהיא יצרה, והקליפות שאני יצרתי. אינשטיין גילה שכל מאסה היא אנרגיה כלואה. אכן, שתינו הפכנו את מרבית האנרגיה של האהבה שלנו לאבן, למאסה כבדה, שהפרידה בינינו.
התובנה המהממת הזו, שהסלע עצמו הוא אנרגיה של אהבה, אהבה במצב צבירה של מאסה דחוסה, מיקדה מחדש את החיפוש האישי והרוחני שלי. אם אכן מנגנון ההגנה המייצר קליפות מתמיר אנרגיה למאסה הרי כל מה שצריך לגלות הוא כיצד להשתמש במנגנון זה על מנת להפוך את התהליך ולהתמיר את המאסה בחזרה לאנרגיה.
חוק שימור האנרגיה אומר שאנרגיה לא הולכת לאיבוד, לכן, האנרגיה של האהבה היא נצחית. אנו יכולים לחוות אותה במצב המקורי שלה, כזרימה מופלאה, מענגת ומחייה, ואנו יכולים לחוות אותה כמאסה אטומה שמכבידה על חיינו כעופרת. כך או כך, כל קליפה היא אהבה אם אתה יודע למוסס אותה ולהחזיר אותה למצבה הראשוני.
קלטתי, שהסטרא אחרא שהקבלה מדברת עליה הוא מנגנון התמרה, שפעולתו להפוך אהבה למאסה. אך האהבה אינה נעלמת. היא מופקדת בצורה של סלעים ורסיסי אבן במעין תיבת אוצרות הטמונה בעומק נפשנו. הבורא חנן אותנו ביכולת להפוך את כיוון פעולתו של מנגנון התמרה הזה, להפוך שוב את המאסה לאנרגיה וכך להחזיר אותנו לאהבה.
הקב"ה רוצה שנבין את האחריות שלנו לשני סוגי ההתמרה האלו. עלינו ללמוד מהשגיאות שלנו, לרדת לעומק חקרו של מנגנון ההגנה שלנו המייצר קליפות, ולהגיע לתובנה כה עמוקה שנהיה מוכנים לסלוח לעצמנו ולאחרים ולאמץ בחזרה את כל החלקים בתוכנו שנטשנו.
זה נשמע פשוט אבל יש כאן תהליך עדין ומורכב. מסיבות שונות, אנשים רבים מתקשים לבצע את ההתמרה הזו של המאסה בחייהם לאור ואהבה, ובהמשך אנסה לעמוד על סיבות אלו. בכל אופן, סיבה אחת קל לזהות: מכיוון שהאדם ייצר את הקליפה כדי להגן על עצמו, הוא ממשיך לחשוב שהיא משמשת לו מקלט, גם כאשר היא פונה נגדו. הקליפה מקבלת מעין 'חסינות דיפלומטית' וכל איום עליה נתפס כאיום על האדם עצמו.
כדי להסיר את חסינותה של הקליפה אדם צריך להשתכנע שהוא אינו הקליפה שיצר - עליו להפסיק להזדהות איתה. הוא גם צריך לראות שקליפה זו לא רק חדלה מזמן להגן עליו אלא שכעת היא גם עושה לו שירות דוב ולמעשה יונקת את חיותו, מגבילה את חירותו וחוסמת את אהבתו, וכל זאת, תמורת תחושת בטחון מזויפת. כל קליפה היא שומר ראש שהפך לסוהר, היא מאפיונר אלים שגובה 'דמי פרוטקשן' תמורת הגנה מסכנה שכבר לא קיימת. למעשה, עכשיו הקליפה עצמה היא הסכנה, היא האויב. כל זמן שאנו מחזיקים בקליפות שלנו כאילו הן המושיע וההגנה שלנו לא נהיה מוכנים לשחררן.


ה. האדם כתורה וסוד ההתמרה

מזווית הראיה האישית שלי, סוד התורה הוא תהליך היווצרות מאסת הסלעים בתת מודע שלנו והדרך שבה ניתן למוסס אותה ולהפוך אותה שוב לאהבה. מנקודת מבט זו, התורה, על כל פשטיה, רמזיה וסודותיה, מצויה בפנימיותו של כל אחד מאתנו. חיי הם תורה, כפי שחייו של כל אדם אחר הם תורה. אין לימוד התורה לימוד חיצוני אלא הזמנה לבבית למסע הרוחני שכל אחד צריך לערוך אל תוך עומק נשמתו וסיפור חייו. לכל אדם נתיב לב משלו לגלות את עצמו.
ככל שלומדים להאזין בקשב עמוק ולהתבונן במבט אוהב פנימה, אנו מתאחדים עם נתיב הלב שלנו והפער בין העולם החיצון לעולם הפנימי הולך וקטן. תהליך למידה זה מחבר אותנו מחדש אל עצמיותנו שהיא גם מקור עוצמתנו. למעשה, סודות גדולים ועצומים מסתתרים בעל-מודע שלנו ומחכים שנבוא ונגאלם – להפוך את הכתר שלנו לדעת. ועל כך כותב בלשונו הפיוטית ר' נחמן מברסלב:

"ודע, שהתורה המלובשת תוך ההסתרה שבתוך הסתרה היא תורה גבוהה דייקא, הינו סתרי תורה, כי מחמת שהיא צריכה להתלבש במקומות נמוכים כאלו, היינו אצל אלו שעברו הרבה, עד שנסתר מהם בהסתרה שבתוך הסתרה, על כן חשב השי"ת מחשבות לבלי להלביש שם פשטי התורה, לבל יוכלו הקליפות לינוק משם הרבה, ויהי הפגם גדול מאוד, על כן הוא מסתיר ומלביש תורה גבוהה דייקא, סתרי תורה, שהיא תורת ה' בעצמה, כדי שלא יוכלו הקליפות לינוק משם הרבה. ועל כן דייקא מההסתרה שבתוך הסתרה, כשחוזר ומהפכה לדעת, נעשה ממנה דייקא תורת ה' ממש, כי שם נסתר תורת ה', סתרי תורה כנ"ל." (ליקוטי מוהר"ן, תקמ"ח, וביום הביכורים נו)

במלים אחרות, 'ההסתרה שבתוך הסתרה' היא המאסה, החומר הדחוס, הגס, המסתיר את הנוכחות האלוהית בעולם. במציאות הנפשית, ההסתרה העמוקה מתחוללת כאשר מנגנון ההגנה הופך את האהבה שלנו לקליפה אטומה, המונעת מאיתנו לאהוב ולחוש באור האלוהי שבתוכנו ובתוך אחרים. הדבר עשוי להתבטא ברגשות שליליים, קיצוניים, ובאירועים טראומטיים כאלו ואחרים, המחריפים אצלנו את חווית הנטישה. כל אלו יוצרים מציאות של כובד עצום המוטל עלינו.
אך דווקא בתוך ההסתרה הזו מקופלת תורה גבוהה, סודות גדולים של תיקון והשגחה. בתוך החומר הגס, בתוך הקליפות, בתוך הכאב והסבל, מקננת בסתר אהבה עצומה, אלוהית ממש. התפקיד שהבורא שלנו הטיל עלינו הוא לגלות את הסודות האלו, את המשמעות העמוקה המצויה בנתיב הלב העיקש והפתלתל שלנו. באופן זה ההסטוריה האישית שלנו הופכת לתורה, לסיפורי מעשיות משנים קדמוניות; סיפורו המופלא של אלכימאי אלוהי כיצד למד ביסודיות את מנגנון ההתמרה של אנרגיה למאסה ומאסה לאנרגיה וכעת, הפך אדון לעצמו. כיצד גילה את סוד לבו והפך את כל הכובד שלו לגילוי נשמתו, לכבוד אלוהי. כך הוא תרם את תרומתו הצנועה לגאולה העתידית, שבה ו"מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים".



[1]. על פי החוק הראשון של ניוטון, הנקרא 'חוק ההתמדה', כל גוף ימשיך במצבו המקורי, בין אם הוא מנוחה או תנועה, כל זמן שלא פועל עליו כוח חיצוני של גוף אחר. כח פנימי זה השומר על כל גוף במצבו הראשוני נקרא, 'ויס-סינסיטה', מעין רצון של כל גוף לשמור על זהותו ועל מצבו הטבעי המקורי, מבלי להיות מושפע מכוח חיצוני, הזר לו. בספרי, "אייזק ניוטון ובית המקדש", הסברתי בהרחבה את משמעותו הפיסיקלית והרוחנית של חוק זה.
[2] מעניין לציין שכבר אריסטו טען שעלינו רק לצפות בטבע אם אנו מעוניינים להכירו שכן, כל התערבות חיצונית פוגעת בתנועתו הטבעית לעבר מימוש תכליתו. 'הסיבה התכליתית' מגדירה אף היא את מהות החומר. כאשר איננו מאפשרים לחומר לבטא את תכליתו, אנו מאבדים מידע רב וחיוני על טיבו. מושג 'הסיבה התכליתית' של אריסטו התגלגל מאוחר יותר במושג 'האנטלכיה' של ליבניץ, 'סיבת עצמו' של שפינוזה, ובמושג 'ההתמדה' של ניוטון.