מבוא לתולדות הפילוסופיה

חלק ראשון

הולדת הפילוסופיה

כאוס, ארוס, מיתוס ולוגוס

א. חכמתו היחודית של ה'פילוסוף'

איסוף עובדות, מדע ו'התיאוריה של הכל'

פירושה של המילה 'פילוסופיה' היא 'אהבת החכמה'. אך האם כל מי שאוהב חכמה יכול להיחשב לפילוסוף? גם לדעת לבשל באנינות הטעם לחכמה תחשב. אם כן, מה יחודה של אותה חכמה, שעושה אותך דוקא פילוסוף ולא טבח מעולה?

פילוסופיה אינה תחום ידע נוסף בצד כל שאר המקצועות, האמנויות והמדעים. זו אותה חכמה החוקרת את כל תחומי הידע האחרים ומנסה למצוא את שורשיהם – את המשותף להם – היא היחידה, שמתיימרת להקיף בתבונתה את 'הכל'!

היה זה פיתגורס, שהציע לראשונה את המושג 'פילוסופיה' אך, היה זה תאלס שנחשב לפילוסוף הראשון, וקודם כל, בזכות זה שהעז לחקור את המילה הקטנה הזו – 'הכל' – כל היקום.

משמע, כל תחום מחקר לומד היבט מסוים של המציאות ומתמחה בו. הפילוסופיה היא החכמה היחידה, שחוקרת את 'הכל'. היא היחידה המתייחסת אל היקום כאל שלם – קוסמוס 'אחד', המכיל את 'כל-היש'. היא תוהה על העולם לא על דרך הפרטים אלא על דרך ההכללה הקיצונית ביותר – ההפשטה העליונה של 'הכל'!

הבן מכאן, שאפשר להסתכל על חקירה זו משתי זוויות שונות. למשל, אפשר לעלות על הדעת אדם התאב 'לדעת את הכל', אנציקלופדיסט, בעל תאווה עזה ליצור את ה'ויקיפדיה' המושלמת – שתכיל את כל המידע שאפשר לקבל על העולם, בכל התחומים. האם הוא יכול להיחשב לפילוסוף?

ובכן, לאו דוקא. איסוף שיטתי של עובדות, ואפילו לפרטי פרטים, יכול להיחשב ל'למדנות' או 'מומחיות' – הוא לא עושה אותך לחכם אמיתי או אפילו מדען מן השורה. אפילו במדע הרגיל יש צורך לבצע דילוג מהפרט אל הכלל. אין די בלקט של עובדות – יש להציע תיאוריה, שתאחד את כל העובדות האלו בצורה קוהרטית.

קודם כל, על התיאוריה להכיל את כל העובדות האפשריות בתחומה בקיצור נמרץ, בעקרונות יסוד או, אם הדבר אפשרי, במשוואות מתמטיות. החוק או העקרון הוא 'חוט השני' הכורך יחדיו עובדות רבות מספור לכדי שלם קוהרנטי – הוא הופך את ריבוי הפרטים ל'שיטה'!

אולי השיטה המושלמת ביותר, שאפשר לחשוב עליה, היא הגיאומטריה. היא יוצאת מ'אקסיומות' ובונה כל משפט מתוך המשפטים הקודמים על פי סדר נביעה הכרחי. ואכן, אנו מגלים, שתחומי ידע רבים, לרבות הפילוסופיה עצמה, אימצו לעצמם כאידיאל את השיטה הגיאומטרית, לפחות בכל הנוגע לזיקה הפנימית שבין ה'עקרונות' וה'חוקים' ל'עובדות', שנגזרות מהם.

בדרך כלל, תחום ידע מתפתח מתוך איסוף אקראי למדי של פרטים. מאוחר יותר, ככל שהם מצטברים לעייפה, חשים צורך למיין את הפרטים האלו ולחלק אותם לקבוצות. כבר מתוך המיון הפשוט מתגבשים כללים מסוימים, שיוצרים עם הזמן 'סיסטמה' ראשונית, כפי שקרה, לדוגמה, כאשר בא ליניאוס[1] למיין את עולם הצמחים.

אפילו 'מיון' דורש ממך מספר כללים מנחים, שהופכים להיות עקרונות ראשונים של תחום הידע. ככל שתחום הידע מתפתח, רמת האירגון עולה, ובד בבד, רמת ההכללה, עד שמגיעים להציע 'חוקים' של ממש. כגון, 'חוקי התרמודינמיקה' בפיסיקה או 'חוקי התורשה' בגנטיקה.

אמנם, פילוסוף המדע, קארל פופר[2], בעקבות דויד יום, תקף בחריפות את 'עקרון האינדוקציה' – הקפיצה מהפרט לכלל, ובמקביל, את הנסיון לתאר על פיו את התפתחות המדע. אך, כמדומני, חקירה היסטורית תוכיח, שזו דרך שכיחה למדי לגיבושו של תחום מדעי חדש. אם עקרון האינדוקציה אינו תקף לוגית, כפי שהראו פילוסופים נכבדים אלו, זה רק מחייב להסביר את הדילוג הזה באופן אחר – אולי כוחו היוצר של השכל האנושי, שאף אחד לא הצליח עדיין לרדת לסוף דעתו.

בכל מקרה, הכל יסכימו, ש'שיטה' היא יותר מסידור פשטני של עובדות על דרך המיון והקיטלוג. היא אירגון היררכי של העובדות האלו על פי נביעה פנימית הכרחית. כלומר, חלקי השיטה אינם מונחים 'זה בצד זה' אלא נובעים 'זה מתוך זה' מתוך כללי היקש מתמטיים או חוקים אחרים, היפים לתחום.

חשוב לא פחות, כל תחום מדעי רגיל חייב לבדוק את אמיתות התיאוריה שלו מול המציאות. התיאוריה חייבת להיות תואמת ו'רלוונטית' למציאות. הדרך לבחון את ההתאמה הזו היא לראות אילו חיזויים התיאוריה מעלה, ואז, לבדוק אם הם אכן מתגשמים. כל הצלחה בחיזוי משפרת באופן משמעותי את תקפות התיאוריה. כשלון פירושו הצורך לבחון מחדש מה שגוי בתיאוריה, ולהציע גרסה משופרת. אם התיאוריה ספגה מהלומות קשות מדי, מנסים לחשוב שוב על כל העניין מן היסוד ולהציע תיאוריה חדשה.

הפילוסופיה מתחילה במקום שבו כל שאר המדעים מסיימים – בהכללה עליונה. היא שואלת על היקום כשלם – מהו הכל? מתוך שאיפה לקבל תשובה מוחלטת וסופית על טבע המציאות. האין זו יוהרה אנושית שאין כדוגמתה לעלות שאלה על היקום כולו ואז, להתיימר לענות עליה?

יוהרה או לא, אין ספק שיש כאן צורך רגשי עמוק ותופעה אנושית ראשונה במעלה. וזאת, מהסיבה הפשוטה, שהחקירה על היקום כשלם לא החלה בפילוסופיה, היא החלה הרבה קודם לכן – במיתוס.

ב. לפני היות הפילוסופיה

עולם המיתוס כיצירה של חלומות וארכיטיפים

עולם המיתוס הוא עולם אנימיסטי, מאוכלס בשפע של אלים, מלאכים ושדים. לדעת האדם המיתולוגי, לכל עץ, נחל, ציפור, זוחל, דג ופרח, יש נפש פרטית. נפש זו מודעת לעצמה ולאחרים; היא חושבת, רוצה, ולכן גם עשויה, מתוך כוונה טובה או רעה, לבוא לעזרתך או לסכן את חייך.

דומה, שלב המיתוס, כמו עידן החלום האבוריג'יני, הוא שלב הילדות של המין האנושי. כל ילדה קטנה חשה שיש לבובה שלה נשמה והיא מסוגלת לשמוע ולהבין ללבה. כל ילד קטן חווה מדי פעם פחד עז מהמפלצת שנמצאת מתחת למיטתו בלילה. כך, האדם בראשית התפתחותו המנטלית היה מלא פחדים ואשליות מתוקות.

לימים, התגבש סביב חקר המיתוס ספקטרום מענין של גישות והשקפות עולם. הרוב יסכימו שעולם המיתוס דומה לעולם החלומות. וממש כמו בדיון על ערך החלומות, גם כאן נחלקות הדעות. יש הסבורים ש"חלומות שוא ידברו". אין אדם רואה בחלומו אלא מהרהורי ליבו. כאשר השכל הישר נרדם, מקיצים כל הפחדים והתשוקות, ויוצרים עולם הזוי ומבולבל, שיסודו בכח מדמה נטול מעצורי הגיון ועכבות מצפון.

בעקבות 'פשר החלומות', ספרו הגדול של פרויד, למדנו שחלומות מספרים לנו, גם אם דרך מסך עבה של צנזורה והדחקה, על המתחולל בתת-מודע שלנו. יסודו של החלום, אומר לנו פרויד, בדחף למילוי משאלות. האנרגיה הנפשית הבסיסית – הליבידו, שוחרת מטבעה אחר עונג חסר מצפון והיא מגשימה את כל רצונותיה בפנטסיה חופשית. הליבידו הוא גם שורש האמנות. האמן, שמחובר טוב מאיתנו אל התת מודע או לפחות יש לו יותר כלים לבטא את עולמו הנסתר, מספר לנו על המתחולל בכל נפש. כך, במעשה סובלימציה גאוני, הוא מרכך את עוצמת היצר הראשוני, שאין לו שום טאבו, במיוחד בכל מה שנוגע לעריות.

יונג התבטא במפורש שהמיתוס הוא עולם החלום של המין האנושי. אך בשונה מפרויד, הוא סבר שיש לחלום מסר הרבה יותר עמוק מאשר חשיפה לא צנועה של תכני טאבו אסורים. לאדם יש נשמה, שהיא גדולה ועמוקה מהדעת שבהקיץ. עצמי זה מטיב להתגלות בחלומות, במיוחד אלו המיוחדים, הנושאים מסר חשוב לאדם.

הנשמה הזו היא עתיקה או שהיא מקושרת עם התת מודע של המין האנושי כולו – 'התת-מודע הקולקטיבי', המשמר בתוכו את תמצית הזכרון של המין האנושי לדורותיו בצורה של ארכיטיפים. משמע, יש בתוכנו מאגר בלתי נדלה של ידע וחכמה, כמו גם אנרגיה של יצרים ראשונים, שממנו אפשר לדלות ולשתות לרוויה. יתר על כן, ברמת ההתפתחות של היחיד מגיע שלב שבו הארכיטיפים האלו מתחילים להופיע בעוצמה כמעט כפייתית. האדם חייב ללמוד לשתף איתם פעולה. אחרת, במקום לעבור תהליך של צמיחה הוא עלול להיקלע למשבר רוחני חמור, אולי אפילו משבר פסיכוטי.

אנו נעים ונדים בין ההשקפה, שהמיתוס הוא הבל גמור, פסבדו-מדע מגוחך, להשקפה, שהוא קרוב לנבואה או לפחות מעיד על עולם פנימי קסום גם אם מסוכן – העולם הארכיטיפי. בכל מקרה, אנו יכולים למצוא בו את עצמנו – המשאלות, הפחדים; מציאות, שעברה 'העצמה' של כח המדמה היצירתי והתגבשה לכלל צורה אמנותית נפלאה בסיפורי קסם על דמויות צבעוניות ועלילות בלתי נשכחות.

המיתולוגיה היא יצירת רוחו של האדם, בכך אין ספק. אם אינה מצליחה לומר דבר של ודאות ביחס לעולם, היא אומרת הרבה מאד עלינו עצמנו, בודאי לא פחות מכל שרבוט ילדותי או פליטת פה.

המיתולוגיה שאנו מספרים לעצמנו חושפת כמה סודות עמוקים על נפשנו; תחילה, יש לנו צורך עמוק לדעת לא רק איך נוצרנו, אלא איך נוצר הכל – מאין באנו, להיכן אנו הולכים, ומה מקומנו בעולם. לכן, באופן טבעי, כל מיתולוגיה מתחילה ב'סיפור בריאה'. הוא לא מספר רק את הסיפור האישי שלך – הוא מספר איך התהווה הכל. אם יש כאן סיפור משפחתי, הרי שהוא לא מתחיל בהוריך ואפילו לא באבותיך הקדומים, אבות השבט – הוא הולך רחוק מזה, אל שחר היקום ממש, אל הרגע הראשון של הבריאה. אולי אפילו קודם לכן. בדרך כלל, המחשבה אינה מעיזה להגות ב'כלום' שהיה לפני שנוצר 'משהו'. היא מתחילה באותו רגע של בראשית – ברגע הבריאה הראשון – המעבר הפתאומי מן האין ליש.  

אולי מדובר בצורך השייכות העמוק, החברתי ביסודו, כמו גם בחיפוש אחר זהות אישית. האדם אוהב לשמוע את סיפור תולדות המשפחה שלו, המסייע לו 'למצוא את מקומו בעולם' ולגבש סיפור זהות אישי. המיתולוגיה מבטאת איפוא את הצורך הזה עד הקצה. והרי כמעט כל ילד שואל איך הגעתי לעולם? אתה יכול לשמוח בעובדה, שאבא ואמא הולידו אותך, אך מי הוליד את אבא ואמא? סבא וסבתא, וכן הלאה. משמע, צריך להיות זוג ראשון, שהוליד את כולם – אדם וחוה, בגרסה כזו או אחרת. ובכל זאת, המחשבה אינה עוצרת שם. מי הוליד את הזוג הראשון? השכל חייב למצוא סיבה ראשונית שהולידה את הכל, אפילו את הזוג הראשון. כך, סיפור המשפחה שלך נכרך בלא משים עם תולדות היקום עצמו – עם שחר הזמן, שממנו הגיחו אבות השבט ועוד קודם להם, האלים הקדמונים.

אם סיפור הבריאה הוא חלום, הוא מעיד היטב שהחלום אינו רק תוצר הזוי של הליבידו, בחיפוש האינסופי אחר תענוג, אלא הוא גם ניחן בנטייה שכלית מובהקת לחפש 'סיבה ראשונית' לכל הדברים. הפילוסוף לא היה הראשון שחש את הצורך בהסבר מקיף לכל הדברים – הילד הקטן קדם לו וכל מספרי הספורים הקדומים של השבט.

ג. כח ההפשטה

סוד כוחו של השכל - הדחף ליצור תבניות

כל ילד קטן הוא מדען וחוקר תרבות. תחילה, הוא לומד על העולם באמצעות חושיו. הוא מסתכל ונוגע בכל דבר. תכופות, אם רק אפשר, הוא גם מכניס אותו לפה. דומה, רוב הזמן הוא עסוק באכילה ושינה. אך זו טעות. רוב הזמן הוא ממשיך במלאכתו העוברית – לעצב את גופו ואת נפשו, ממש כמו גולם-פרפר בפקעת. הרעב הבלתי נדלה האמיתי שלו הוא ל'מידע' על העולם המקיף אותו.

ככל שיצור מפותח יותר, כך הוא נולד עם פחות אינסטינקטים ודחף עז יותר של למידה. בעלי חיים רבים זקוקים לרכוש בדרך הלמידה כישורי הישרדות כמו צייד ואפילו התנהגות נאותה בתוך קבוצה. אך התינוק האנושי הוא הכי פגיע, הכי פחות מצויד בידע מולד. מאידך, כושר הלמידה שלו עצום והסקרנות שלו אינסופית.

במהרה, הילד מגלה את קסם המילים. באורח פלא כלשהו, שעדיין לא נמצא לו הסבר, הוא קולט שמלה היא סימן המצביע על מציאות כלשהי. אפשר לחבר מלים למשפטים. והכי מדהים, אפשר לבטא באמצעות מלים ומשפטים 'רעיון'.

שימו לב לסדרת הדילוגים המפתיעה, שכל ילד קטן חייב לעשות על מנת להיות אנושי במלוא מובן המילה – להגיע למדרגת 'מדבר'. עליו לבנות מתוך הכאוס הראשוני של החושים סביבה בת-התמד של אובייקטים. אחר כך, עליו לקשר מילה לאובייקט. אזי, עליו לקפוץ ממלים בודדות למשפט. לבסוף, עליו לקפוץ מהמשפט לרעיון, שאותו הוא רוצה לגלם.

ההוכחה לכך, שהרעיון אינו מצוי לגמרי בתוך מלים או בסדרת משפטים היא פשוטה: אפשר לבטא את אותו רעיון במלים ומשפטים לגמרי שונים. הרעיון הוא אידיאה ה'מרחפת' על המלים והמשפטים אך היא לא זהה איתם. למבין, יש כאן קפיצה קוונטית של ממש. הדילוג הזה מבטא כח יחודי בנפש – כח ההפשטה!

לא פעם אנו מתלוננים, שמישהו מדבר בצורה 'מופשטת' מדי ואנו לא מצליחים להבינו. אך אנו שוכחים תוך כדי כך שהסגולה המדהימה הזו, שאינה מובנת כלל מאליה, אחראית על עצם האנושיות שלנו.

בהיקשר שלנו, הפילוסופי, נאמר רק זאת: גם אם המיתוס הוא חלום, מעשה אמנות, מבורך בהשראה של דמיון חופשי, הוא מבטא חיפוש מהותי לאדם כיצור חושב, המסוגל להפשטה. כח ההפשטה מציב את האדם בתוך עולם של אידיאות – לא בתוך 'המציאות הפיסית' אלא בתוך 'הבניה רעיונית'. כח ההפשטה מעצם טבעו הוא 'קפיצה מן הפרט אל הכלל'. לכן, אם רק מניחים לו לנפשו, לעשות את מה שהוא יודע וחפץ לעשות, במוקדם או במאוחר הוא מוביל את השכל להגות בשאלה האולטימטיבית – על טבעו של 'הכל'. השאלה של המיתוס זהה לגמרי לשאלה של הפילוסוף – הכל, מהו? מהו טבעו של היקום כשלם?

אף אחד לא יודע בדיוק איך כח ההפשטה הזה פועל. קל לזהות שהוא מתעלם מן החושי גרידא ומחפש מעין 'זהות' עמוקה יותר – 'מכנה משותף', שנמצא מעבר למראית העין. משמע, מראשיתו הוא ניחן ב'ראייה' של זיקה סמויה בין הפרטים, עקרון כלשהו, שהוא מסיק אותו מתוך 'קישוריות', שאינה אומרת דבר לחוש הפשוט. הכח האמיתי של השכל אינו מתבטא ב'איסוף עובדות'. לעצמו, זו היתה מלאכה סיזיפית, שאינה מסוגלת לבנות שום מציאות. יתר על כן, אפילו 'אובייקט' או 'עובדה', הם כבר מעשה של 'הכללה' ו'הבניה רעיונית' – עיבוד/פרשנות שהנפש עושה לעולם על-מנת להפוך אותו בר-תפיסה. סוד כוחו האמיתי של השכל הוא ביכולתו ליצור תבניות בעלות משמעות. במלים אחרות, הוא מונחה לחפש חוקיות או סיבתיות בין הדברים.

כאשר אנו מצרפים יחדיו שני דחפי יסוד אלו של השכל האנושי, שמופיעים תמיד בזיקה הדוקה, אנו מקבלים את הצורך העמוק הטבוע באדם כיצור 'מדבר' – הוא נדחף לדעת את סיבת כל הדברים, והוא חייב לתפוס את הריבוי האינסופי כתבנית-על אחת – 'השלם', העולה על סכום חלקיו – 'הכל'.

ויש כאן דבר נוסף, עמוק מזה, שאינו נוגע לשכל אלא לתודעה. ייתכן מאד, שהנטייה השכלית הזו להפשטה רק מגלמת את השתקפותה של התחושה הטבעית לתודעה – לזהות את עצמה כ'אני' אחד, למרות כל ריבוי הפנים שלה.

ד. אחדות האני

המסתורין שמעבר למושגי ה'סיבתיות' וה'עצם'

כאמור, דיוויד יום[3], הפילוסוף האנגלי, היה הראשון להצביע על כך שעקרון האינדוקציה אינו תקף לוגית. הלוגיקה לבדה אינה מרשה לך לדלג 'מן הפרט אל הכלל'. אפילו אתה רואה בזה אחר זה אלף ברבורים לבנים ביום אחד, עדיין אינך רשאי לקפוץ ולומר ש'כל הברבורים בעולם הם לבנים'.

אין צורך להזכיר, שלבסוף התגלה באוסטרליה זן חדש של ברבורים שחורים. בכל מקרה, אין ספק שיום צדק. הלוגיקה מרשה לך לקפוץ 'מן הכלל אל הפרט' – לא להיפך. הכלל מכיל בהכרח לוגי את הפרט, אך הפרט אינו מכיל בהכרח לוגי את הכלל.

יום פשוט חשף 'הנחה סמויה' של אלו אשר לדעתם 'מיישמים' את עקרון האינדוקציה; קיימת חוקיות בטבע, שכל פרט משובץ בתוכה. לכן, אם גיליתי דמיון בין פרטים, זהו רמז של ממש המאפשר לי להסיק, שהם התגלמות של חוק כללי. האינדוקציה מבוססת מלכתחילה על הדדקוציה. זו שיטה של 'סיעור מוחין' באמצעות רמזים. אם היא כנה וענוה, כפי שראוי לה להיות, היא יודעת שהיא מסוגלת לעלות 'השערות מלומדות' או סדרה של 'הסתברויות' ולא יותר.

אך יום לא הסתפק בכך. הוא חקר ביסודיות את 'עולם הנסיון' שלנו כדי להבחין בין מה שאנו מקבלים מן העולם ישירות לבין מה שאנו 'משליכים' על העולם. כך, הוא הגיע למסקנה שהן 'הסבתיות' והן 'עקרון הזהות' או ה'עצם', אינם נתפסים לנו באופן בלתי אמצעי מתוך התנסות בעולם – אלו הם 'השלכות' שלנו.

ההתנסות הישירה שלנו מציגה סדרה של אירועים ב'זה אחר זה' אך היא אינה מראה לנו 'סיבתיות' – 'זה מפני זה'. לדוגמה, אנו רואים אבן המושלכת לעבר חלון. אחר כך, אנו רואים חלון מנופץ. כאשר אנו מצלמים בתנועה איטית את סדרת האירועים הזו, אנו נראה איך תמונה אחת מופיעה אחר תמונה שניה – סדר של עקיבות, אך בשום אופן לא נמצא 'סיבתיות'. אנו רואים שהחלון נשבר אחרי שהאבן הושלכה, אך איננו רואים בחוש את ה'סיבה' לשבירת החלון. את המושג של 'סיבתיות' אנו הוספנו לסרט.

וכך בנוגע למושג ה'עצם'. האם אנו באמת רואים 'שולחן' באופן בלתי אמצעי? כל מה שאנו תופסים הוא עושר קלידוסקופי של הבלחי חושים. אנו רואים מרקמי צבע, תחושות מגע, צלילים וכיוצא – 'אוסף של רשמים'. איכשהו, אנו מצרפים יחדיו את כל הפרטים האלו וקופצים להסיק שיש שם 'שולחן' – עצם כלשהו, שלם, שהוא זה האחראי לחישה שלנו. למעשה, ה'עצם' הזה הוא 'השלכה' שלנו.[4]

אולי נחשוב לרגע, שכל העניין הזה הוא לא יותר מדי רציני. ככלות הכל, זה עלה לנו בינתיים רק בחלון ושולחן. אך במהרה נגלה שהמחיר שיום גובה מאיתנו הוא הרבה-הרבה יותר גבוה – אה, תיכף נראה, שזה יעלה לנו בבריאות.

הראשון שקלט את עוצמת הזעזוע, שביקורת המושגים האלו, 'סיבתיות' ו'עצם', עשויה לחולל, היה יום עצמו. מילא, שכל המדע הופך להיות באחת לפסבדו-מדע. אך יום גילה שקורה לו דבר חמור מזה בהרבה – הוא איבד את עצמו; האני שלו עצמו נעשה סוג של אשליה. אכן, אם מושג העצם הוא בדיה שכלית, מעשה של הרכבה, אתה עצמך הופך להיות המצאה שימושית ולא יותר;

אתה לא באמת קיים. אתה רק אוסף של רשמי חושים, זכרונות ודמיונות. למי כל הרשמים והחוויות האלו שייכים? אה, הם לא שייכים לאיש. הם מעשה הרכבה. האדם לעצמו לא באמת קיים. האני הוא אשליה. פרק את אוסף הרשמים ככל שתפרק, לא תמצא בתחתית הערימה הזו שום 'אני' טהור, שנותר 'מעבר' לרשמים האלו כ'מצע' ראשוני.

על-פי יום, התרגלנו לסוג מסוים של עקיבות. לכן המצאנו את מושג ה'סיבתיות'. התרגלנו גם לכך שאוסף מסוים של רשמים חוזר ונשנה בצורה מסוימת. לכן, המצאנו את מושג ה'עצם'. לאמיתו של דבר, העולם סביב, כמו גם האני שלנו, הם בסך הכל, תוצר של הרגלי חישה ותפיסה.

האדם השני אחרי יום, שהזדעזע כהוגן מתובנה זו, היה קאנט. הוא אמר שיום עורר אותו משנתו הדוגמטית. לא כאן המקום להיכנס לנסיון ההרואי של קאנט להתמודד עם ההשגות של יום. הבאתי כאן את הנסיון להפריך את מושגי ה'סיבתיות' וה'עצם' המסורתיים רק כדי להצביע על משהו המובן לנו מאליו, שמתגלה, כאשר חושבים עליו יותר לעומק, כמסתורין של ממש;

אני לא מתייחס לעצמי כאוסף של רשמים – אני תמיד חווה את עצמי כאחד – אחד פשוט, שלא צריך לחשוב עליו – אני הווה אותו. ליתר דיוק, 'אני הוא אני' ולא משנה כמה אני עשיר ברוחי ורב פנים.

ייתכן שאני מסוגל לזהות בתוכי קשת רחבה של מצבי רוח ושל השקפות, לפעמים סותרות. כל יום אני מספר לעצמי ולאחרים את סיפורי האישי ובכל פעם הוא נשמע קצת אחרת. אם אנסה להלביש את ריבוי הגוונים והאיכויות שלי בפָנִים, אני יכול לזהות סדרה של פרצופים, כגון, זה של האמן, ההוגה, הבעל, הלוחם, המאהב, האב, הילד, האח, וכן הלאה. כל מפגש עם העולם חושף בתוכי פן קצת אחר. והנה, למרות שיש בי רבבה – אני תמיד אני.

האחדות הבלתי אמצעית של התודעה שלנו כ'אני' נתונה לנו בחוויה מיידית, שאין לנו צורך לתהות עליה. בדרך כלל, האני אינו תעלומה לעצמו. הוא המפתח לכל השאר, גם אם מלאכתו סמויה.

קנאט בא להוכיח את אחדות התודעה רק באופן היפותטי – 'טרנסצידנטלי'. לדעתו, כל דימוי העולה בעיני רוחי מיוחס באופן מיידי ל'עצמי'. אינני מסוגל לחשוב באופן אחר. אני מותנה כאדם לשייך ל'עצמי' כל מחשבה, זכרון ודימוי, שעולים בי. 'האני הטרנסצידנטלי' של קאנט הוא תנאי אפיסטימולוגי לכל ידיעה והתנסות שבאפשר.

דעתי שלי נוטה לזו של היוגים במזרח: אחדות התודעה קודמת לכל מחשבה. התודעה שלי אינה זהה עם הדימוים השכליים שלי. העצמי כתודעה טהורה אינו התוצר הסופי של הרכבה/התניה מנטלית כלשהי. הוא זה העומד מאחורי כל הפעילות השכלית; העצמי הוא ממשי, הוא הממשות הראשונית ביותר, המתנה את כל השאר.

בכל מקרה, אחדות האני היא הסיבה העמוקה לכך, שאני מתייחס לעולם כשלם ואל אלהים כ'אחד המוחלט'. זו הסיבה, שאני מאמין לגמרי בעקרון הסיבתיות גם אם אי אפשר להוכיח אותו מתוך החישה הפיסית לבדה. זו הסיבה, שיש לי צורך עמוק להבין את העולם ואת אלהים כחלק מהותי מסיפורי האישי. ריבוי הפרטים לאינסוף של הזהות שלי אינו משנה כלל את ודאותי הפנימית, שאני אחד – ולאחד, אין אלא את האחד.

אחדות זו שבתודעה ביני לבין העולם יוצרת אצלי בהכרח זהות ראשונית בין ה'הוויה' ל'חשיבה'; אני מאמין שכח המחשבה עצמו מחולל את המציאות. לחשוב פירושו להיות. כל 'דיבור' הוא 'דבר' של ממש – הוא אקט של בריאה! כל 'חפץ' – רצון פנימי, יכול להפוך ל'חפץ' – אובייקט של ממש בעולם החיצון. לכן, בראשית תולדות האדם נמצא לא רק חשיבה אנימיסטית, המייחסת רוח חיים לכל דבר, אפילו לדומם, אלא צורת חשיבה, שיש לכל ילד קטן, כמו גם לקוסמי השבט ולגדולי הפילוסופים – חשיבה מאגית.

ה. המעבר מן המיתוס ללוגוס

חניכה של המין האנושי לצורת חשיבה חדשה

המיתוס מעניק השראה ומכוון אותך לעבר נקודת עומק טמירה, שאין בעצם להשיגה. בכל אופן, הוא מאפשר לך, לפחות ברגעי שיא מסוימים, תחושה עזה של התמזגות עם השלם. הוא גורם לך לחוש בשלמות האפשרית של חיבור בינך לבין העולם – הקישוריות המוחלטת של הכל. דומה, הנפש חווה באופן טבעי את 'העקרון ההולוגרפי' של המציאות – 'התכללות השלם בכל חלק מחלקיו'. מכאן, שאין דעתו של אדם נחה עד שאינו חש עצמו מקושר לעולם כולו במרחב ובזמן –בהתחלה, בסוף, והכי חשוב ב'נקודת האמצע' – כאן ועכשיו.

אם הפילוסוף דומה לאדם המיתולוגי בדחף שלו לחקור את היקום כשלם – הכל, ואם אפילו החשיבה שלו היא מאגית ביסודה, מה בכל זאת מייחד אותו מהילד, הקוסם או זקן השבט, המספר את ההיסטוריה המשפחתית של שבטו החל מרגע הבריאה ממש?

ובכן, יש דבר אחד, הרה השלכות, המבדיל בינו לבין השאר: הם חושבים בדמיון. הוא מנסה לחשוב בהגיון. הם חושבים בדימויים. הוא חושב במושגים. הם מקשרים בין דברים על פי גחמת הרצון. הוא מקשר בין דברים על פי ההכרח הלוגי והחוק הסיבתי היבש, הטבעי.

לדוגמה, כאשר בחורף ברק פולח את השמים, הם מיד חשים בנוכחותו של זאוס, ראש האלים, שהברק הוא כלי נשקו. מן הסתם, זאוס כועס כעת או מכה מישהו, אל או אדם, בחזיז של אש. הוא מנסה להסביר את הברק כפועל יוצא של חוקי טבע כגון, התנגשות בין עננים או התפרקות חשמלית.

הם מדברים על אלהים שברא את הכל ברצונו. הוא מדבר על סיבה ראשונית, נצחית – סיבת עצמה, שאינה משנה את דעתה לעד, ממש כמו הגיאומטריה, שכל משפטיה נובעים מן האכסיומות בהכרח נצחי. הם מספרים 'מעשיות משנים קדמוניות' ושרים את תולדות הזמן כסיפור אישי. הוא מנתח מושגים ואידיאות בחיפוש אחר אמת כללית, שאינה רלוונטית לאישיותו או להשקפתו הפרטית.

הם מקריבים קורבנות כדי שהשמש תזרח בבוקר ורוקדים כדי להוריד גשם. הוא מחפש דרך לחזות מראש את ליקוי החמה ומסביר אותו על פי מסלולי השמש, הירח והאדמה. הוא לא מצטרף לריקוד ולא מתפלל להוריד גשם. הוא מבין שהדבר לא תלוי כלל ברצון האישי של מאן-דהו, אל או אדם, אלא ב'טבע הדברים'.

הם מנסים לפייס את האלים בפולחן עתיק יומין, שמנוהל על פי המסורת המקודשת של השבט. הוא מנסה להבין את חוקי הטבע בשכלו ומעלה קושיות מביכות על הרצון הקפריזי של האלים ואפילו על קיומם. אה, לא פעם אחת עתיד פילוסוף להתנגש עם 'הממסד' הדתי, להיות מאושם בכפירה, ולצאת מזה, במקרה הטוב, בשן ועין, ובמקרה הגרוע – לא לצאת מזה כלל.

ברוך בואכם לגיל הטיפש עשרה המיוסר וההפכפך של המין האנושי, כאשר הוא מוותר בזעף או מתוך התפעמות על חופש הדמיון המשולהב של המיתוס כדי להיכנס לעולו קר הרוח של הלוגוס.

המעבר הזה לא התחולל ביום אחד. את המאבק המתמשך של הלוגוס במיתוס אפשר להציג כסיפור חניכה של התבגרות. למשל, אני שואל את הורי, מאיפה הגעתי? הם מספרים לי סיפור מדהים: החסידה הביאה אותי. אני מאמין להורי. הסיפור שלהם ממלא אותי התרגשות ומעלה המון שאלות נוספות. איך החסידה ידעה להביא אותי להורי? האם כל התינוקות מגיעים במשלוח אוויר? מהיכן החסידות לוקחות את התינוקות? וכן הלאה, וכן הלאה. להורים שלי יש דמיון עשיר והם שמחים להוסיף פרטים, שיעזרו לי 'להבין' את 'התמונה הגדולה'.

זמן מה אני מרגיש בעננים; אני חש שמסרו לי סודות עצומים, שלא כל ילד זוכה לשמוע. איזה הורים נהדרים יש לי – הם יודעים הכל! יש להם תשובה על כל שאלה, שאני שואל אותם – שום דבר לא נסתר מעיניהם.

זמן מה אחר כך מתחילים להתגלות סדקים בסיפור הנהדר הזה. בעצם, אני מתחיל לחשוד, שהוריי בדו בשבילי סיפור 'מצוץ מן האצבע', שלא היה ולא נברא. האמת הפשוטה היא, שההורים שלי שקרנים גדולים, שהוליכו אותי שולל. שנה מאוחר יותר אני מגלה את האמת: ילדים מגיעים ממחלקת התינוקות בבית חולים! אין לזה שום קשר עם חסידות. אמי היתה צריכה לקחת מונית כדי להביא אותי הביתה. שנה אחר כך, אני מבין שגם זה לא מדויק. יש כאן סודות נוספים, שאף אחד לא טרח להסביר לי. וכן הלאה, וכן הלאה.

בעולם המיתוס, להורים ולזקני השבט שלך יש תשובה לכל שאלה. כל אימת שאתה מעורר שאלה, הם מספרים לך מיד סיפור מרתק, מהנה. הם הופכים אותך 'שותף' לסוד גדול – סוד הלידה שלך וסוד הלידה של היקום כולו. אך יש כאן 'בעיה קטנה'; ככל שאתה מתבגר, הסיפור הזה נשמע לך מופרך מיסודו. אין בו הגיון. הוא תוצר של הדמיון החופשי. אפשר לספר אלפי סיפורים כאלו, שונים ומשונים, ולחשוב שאתה יודע משהו כאשר בעצם אתה חי בעולם אגדות ילדותי, שכולו אשליה.

ככל שאתה גדל, אתה מחפש יותר הגיון, סיבתיות מוצקה, הסבר שאינו פרי של דמיון אלא של הבנה איך הדברים באמת עובדים. כאשר עונים לך על שאלה ענינית בסיפור בדוי, מיתולוגי, זה רק משעשע או מכעיס אותך. השכל שלך מחפש סיפוק מסוג אחר. אתה מגלה את היופי של הסיבתיות והלוגיקה, של ההכרח הפנימי, שאין בו גחמה;

סיפורי האגדה משתנים משבט לשבט וממשפחה למשפחה. הם משתנים מארץ אחת לשניה ומעידן לעידן. לעומת זאת, חוקי הפיסיקה ומשפטי הגיאומטריה נשארים לעד מה שהם. אם הבנת את הנביעה הההכרחית שלהם מתוך האכסיומות או מתוך מבחן מציאות קפדני, הרי שהם תקפים תמיד, בלי קשר למי שמספר אותם. התקפות הזו, הפנימית, הופכת לדידך קסם של ממש, גדול בהרבה מקסם האשליה של המיתוס העתיק.

כאמור, האדם חווה את האני שלו כאחד, אפילו כאשר הוא רגיש לריבוי הפנים שלו. התודעה העצמית היא תמיד אחת. זהות אישית זו היא הבסיס לכל זהות אחרת. אנו מניחים את האחדות העולמית מכיוון שאנו חווים את האחדות הפנימית של התודעה שלנו. אנו תמיד מתייחסים לעצמנו כ'אחד' – 'אני' אחד פשוט, שאין בו חלקים ופיצול. לכן, לדידנו, העולם חייב להיות 'אחד' ואלהים חייב להיות 'אחד'.

גם עולם המיתוס השליך את חווית האחדות הזו על העולם אך הוא עשה זאת דרך הדמיון והחלום. ההוכחה לכך שהעולם המאגי של המיתוס הקדום חווה ביסודו אחדות מופיעה ברעיון שכל דבר יכול להתהפך לכל דבר אחר. כל דבר יכול להוליד כל דבר אחר. אדם יכול להפוך לעץ או אם קולל על ידי מכשפה רעה, לחזיר. בוץ מעורבב בזבל חם יכולים להוליד עכבר. הטרנספורמציה הזו היא אפשרית מכיוון שביסוד הכל אחד.

הפילוסוף מניח את אותה אחדות, אך הוא עושה זאת מכח הלוגוס ולא מכח הדמיון. השכל מבין שהכל אחד ועם זאת, הוא מבין שקיימת בעיה להפוך כל דבר לכל דבר אחר באופן אקראי. הטרנספורמציה אינה יכול להיות סתם גחמה של הרצון האישי. היא חייבת להתחולל על פי חוקיות פנימית. לכן, הוא מבטל את הרצון האישי הקפריזי בהנחה שיש לטבע חוקיות עצמית משלו, שלא קשורה כלל לגחמה או לפנטסיה האנושית.

ו. ציידי המוזרות

על תיאוריות יפהפיות ועובדות מכוערות

יש החושבים שאם תיאוריה יפהפיה נרצחת על ידי עובדה מכוערת, יש כאן טרגדיה. אולי. אך רק אם אתה כל כך מאוהב בתיאוריה שלך, שאינך מוכן להרפות ולהניח לה ללכת. אם אתה נצמד לתיאוריה שלך, אתה תחווה פרידה קשה. אם אתה מבין שבסך הכל, העובדה היא החשובה, לעולם לא תחשוב שהיא מכוערת. אם אתה אוהב את מה שיש ולא את מה שאתה חושב על מה שיש, הרי שאין לך שום בעיה.

כאשר לוקחים מאיתנו את האשליות שלנו היה עלינו להגיד תודה במקום להרגיש כשלון ואכזבה. העובדות הן אלוהיות – התיאוריות שלנו הן אנושיות. העובדות הן מה שאלהים חושב – התיאוריות הן מה שבני אדם חושבים.

בסופו של דבר, גם כאשר תיאוריה יפה כושלת במבחן העובדות, היא עשויה להעניק לך חלק מהאמת; היא עשויה להתאים לעולם האפשרויות או לגלות לך 'אמת פנימית' – אמונית או אמנותית. אתה רשאי למצוא את ההיקשר המתאים, שבו תיאוריה זו יכולה להמשיך לחיות בכבוד.

כל מה שלא מתאים למודלים שלנו על המציאות נחשב כ'מוזר'. המוזרות היא מפגש בין דעה קדומה לעובדה חדשה, שמגלה את מוגבלותה או את מופרכותה. לכל אחד מאיתנו יש צורך להגיע לשלווה מסוימת בנוגע לראיית המציאות שלנו ולכן עובדות חדשות, 'מוזרות', מאיימות על השקט המדומה שלנו.

היופי של הפילוסופיה והמדע הוא שלמרות התסכול הטבעי, כאן, אף אחד לא מוכן לישון עם 'פשפשי המוזרות' בשלום. הוא חורק שיניו ומתחיל לחקור אותם. אחרי התסכול הראשוני אתה עשוי לגלות שמחה שכמוה לא ידעת, כאשר המודל הישן שהתפרק מוחלף במודל משופר וחדשני, טוב ממנו בהרבה.

יש זן מסוים של בני-אדם, שהמוזרות דוקא מושכת אותם ומעוררת אצלם תגובת שמחה. הם ששים לכל דבר 'מוזר' כי הם יודעים שזו הדרך המהירה ביותר לצמוח ולהתחדש מן השורש. הם ציידי המוזרות. למעשה, רק מול דבר מוזר הם ממש מתעוררים ומתחילים לגלות עניין אמיתי. בדרך כלל, אלו הם חלוצי ההגות והמדע, ששמים לב לדברים שאחרים נוטים להחמיץ ואין צורך לכפות עליהם להאבק נגד הדעות הקדומות של עצמם. היפוכו של דבר, זה בדיוק מה שהם אוהבים לעשות! הם בונים מודל ואחר כך, מחפשים בכל דרך להפריך אותו. הם פשוט גילו שזו דרך מהירה מאוד להתפתח.

הם גם גילו ששום מודל אינו 'סופי'. אין שום מודלים סופיים של מציאות. ככל שאנו יודעים יותר, כך מתבהרת לנו יותר הבערות שלנו! אולי לאלהים, יודע-כל, יש מודל סופי, תיאוריה סופית על המציאות. לנו יש רק את 'המסע האינסופי' אל האמת. כמובן, אין צורך לוותר על חזון הכוליות, המספק את הדחף הרגשי – 'הפאתוס המטאפיסי' – לחקירה שלנו, אך אין להילכד בשגעון הגדלות שלו.

כל הדיבורים כיום במדע על תיאוריה סופית הם מגוחכים ונראה שהמלומדים שלנו לא למדו לקח מדיבורים דומים בתקופות קודמות. גם לפני אינשטיין חשבו שניוטון מצא את 'התיאוריה הסופית' על המציאות. היו לא מעט התבטאויות של מדענים דגולים על סיום 'עידן התגליות המהפכניות' במדע. לא היו דברים מעולם! צפרדע בבאר, אחרי שחקרה קצת את המים בבארה, חושבת שהיא כבר מבינה הכל אודות האוקינוס.

ז. החופש ללמוד

כח ההפשטה והמרד בכל מסורת מקודשת

כוחו של הלוגוס על המיתוס מתגלה בצורה ברורה כל אימת שיש התנגשות בין אמונה לעובדה ובין מסורת מקודשת, קפואה בזמן, לקדמה והתחדשות מהפכנית. להמחשה יפה של עוצמת כח ההפשטה על הקונקרטיות אפשר לפנות בנקודה זו להשוואה חטופה בין האמנות המצרית העתיקה לזו היוונית.

כאשר מתבוננים בציור ובפיסול במצרים העתיקה לאורך מאות בשנים נבחין שהנושאים וצורות העיצוב נשמרות באופן קפדני. אפשר להתאהב ביופי המיוחד הזה, ועם זאת, לחוש שהאמנות הזו כמעט 'מאובנת' או לפחות שאינה סוטה לכל חיפושי דרך. היא 'משכפלת' את עצמה על פי מסורת נוקשה – 'מקודשת', הנשמרת לאורך הדורות. בעידן המודרני שלנו, התובע מן האמן חדשנות ומקוריות בכל מחיר, עשויה האמנות המצרית לשעמם עד מהרה או אולי לעורר נוסטלגיה לימים שקטים יותר.

היתה אולי תקופה אחת, שגילתה העזה אמנותית יוצאת דופן – בזמן שלטונו של אחאנאתון המסתורי ואשתו המהממת ביופיה, נפריטיטי. זה היה קשור למהפכה הדתית שאחנאתון ניסה להביא למצרים – גרסה קצת אלילית לאמונת יחוד אמיתית – האמונה באל אחד, אל השמש, אתון. המהפכה הדתית הזו חילחלה גם לתוך האמנות. אך החדשנות הזו לא החזיקה מעמד זמן רב. במהרה, הכל חזר על כנו, האלים הישנים חזרו למקדשיהם, יחד עם כהניהם וחרטומיהם.

אם נתבונן בפיסול היווני בראשית התפתחותו נגלה שבתחילה הוא לומד בדרך חיקוי את יסודות הפיסול המצרי. היוונים העתיקו ושכפלו כמעט את אותה תבנית אדם שראו במצרים. אך הפיסול שלהם לא נעצר שם. במהרה, הם מפסיקים לחקות את המאסטרים הישנים ולומדים את הכל מחדש, מן היסוד. התבנית הקפואה מפשירה, נעשית עשירה יותר בפרטים, מתמלאת תנועה וחיות.

דומה, הפסל המרשים אך הקפוא בהבעה, הניצב כזקיף דומם במקדש, מתעורר ממש לחיים, לומד לבטא תנועה, רגשות, ולספר את סיפורו. הפיסול היווני יגיע תוך כמה מאות שנים לדרגה כזו, שהוא ימשיך לעשות רושם עצום על כל הדורות הבאים ויהפוך לאידיאל כפיסול הקלאסי המושלם.

לא כאן המקום לערוך היכרות של ממש עם שתי מסורות אמנותיות אלו, המצרית והיוונית. כל חפצי להצביע על נקודה אחת, החשובה להיקשר שלנו; לימים התברר שאמני מצרים העתיקה הונחו על ידי קנון מקודש, שהגדיר עבורם כל דמות ונושא. הם אפילו נעזרו בשרטוט של ריבועים, מעין דף חשבון, שאותו היו מוחקים אחרי שהדמות היתה נרשמת על פי הכללים. המסורת הזו לימדה את האמן להפיק תבניות ומוטיבים מוכנים מראש, שהיה אסור לסטות מהם. זו היתה אמנות פולחנית ביסודה, שבקשה לחבר את המאמין עם הנצח. היא לא חיפשה את היופי כערך עצמי ובודאי שלא את החידוש. היא בקשה לייצג ערכים שמעבר לזמן. לכן, היא הקפיאה את הזמן בתבניות מעוצבות האסורות בשינוי.

גם האמן היווני הונחה על-פי עקרונות מסוימים, אך היה זה סוג שונה ביסודו של 'מדריך למשתמש'. ההבדל בין שני סוגי הקנון, זה המצרי וזה היווני, מוצג בבהירות בקטע הבא:

"קנון הפרופורציות המיכני של האמנות המצרית כאילו קבע מראש את צורתה של הדמות, העתידה להיות מעוצבת בידי האמן, המסתמך על קנון זה. ליוצר עצמו לא ניתנה כאן – לפחות מבחינה עקרונית – אפשרות של סטייה ושל שינוי מהותיים. קנון כזה יכול היה להביא, כפי שראינו, לאותה אלמוניות מרובה, המאפשרת לשני אמנים שונים לעצב בעת ובעונה אחת אותו פסל עצמו.

הקנון היווני, כפי שאנו יכולים לשער אותו מן המסורת של פוליקלט, אינו יכול להביא לאלמוניות כזאת. הרי אין הוא נותן לאמן מערכת פרופורציות קבועה ובלתי משתנית, אלא מסב את תשומת לבו להיבט מסוים של המציאות, לקיומן של הפרופורציות בגוף החי ולראיית ערכן המכריע בשביל היצירה האמנותית.

במקום המערכת הקבועה, שמסורת נוקשה מטילה על האדם החוצב את היצירה באבן או מציירה על הקיר, ניתן כאן עקרון של הסתכלות, של מדידת הטבע ושל העיצוב האמנותי.

דבר זה מסביר לנו, משום מה לא היה אפשר להעלות את פרטי הקנון מתוך בדיקת היצירות היווניות עצמן, שכן לאמיתו של דבר, אין כאן קנון אחיד, מערכת פרופורציות אחת וקבועה, אלא הדגשה של יסוג מסוים במציאות וביצירה."[5]

במלים אחרות, האמן המצרי קיבל הנחיות איך להוציא לפועל דמות נתונה מראש. האמן היווני קבל הנחיות איך להתבונן במציאות – הוא קיבל 'עקרון של הסתכלות', לא דמות מוגדרת. האמן המצרי קיבל ציור מוחשי. האמן היווני קיבל אידיאה מופשטת! וזה, רבותי, עשה את כל ההבדל!

בעוד האמנות המצרית נשארה קפואה בזמן, האמנות היוונית התפתחה כל הזמן. האמן המצרי המשיך לחקות את הקודמים. האמן היווני היה צריך ללמוד בכל פעם מחדש איך לעצב את יצירתו. האמן המצרי קיבל דגים – האמן היווני קיבל חכה. האמן המצרי למד תוכן מוגדר, נתון מראש – האמן היווני למד איך ללמוד!

את ההבדל 'הקטן' הזה בין האמן המצרי לזה היווני נגלה במהרה בתחום המתמטיקה והמדע. בעוד שהמתמטיקאי והמדען המצרי היה בעיקר טכנאי מוכשר, שלמד 'מדע שימושי', המדען היווני חקר את היסודות והעקרונות – הוא היה תיאורטיקן.

למצרים היתה ידיעה מקיפה בגיאומטריה, שאותה הם יישמו לאסטרונומיה. גם כאן, היוונים למדו מהם בהתחלה בדרך של חיקוי אך במהרה פנו לנתיב אחר לגמרי. בעוד שהמדען המצרי שאל 'איך זה עובד?' המדען היווני שאל 'למה זה עובד?' המבחן העליון של הראשון היה הביצוע. המבחן העליון של השני היה ההוכחה המתמטית או הלוגית; היווני לא רצה לדעת רק איך לעשות. הוא רצה להבין את העקרון שעל פיו דבר מסוים עובד, את החוקיות הפנימית שלו. אם הגישה המצרית היתה טכנולוגית ביסודה, הגישה היוונית היתה תיאורטית ביסודה. אך במהרה נמצא, שהבנה תיאורטית משופרת מאפשרת לא פעם מהפכה טכנולוגית של ממש. יותר מזה, היא מאפשרת האצה בכל תהליך של התפתחות;

במקום לפנות אל המסורת ואל הקדמונים, כמו המצרים, היוונים פנו ישר אל המציאות. במקום ללמוד מן האלים או הנביאים את מה שנמסר על פי החכמה העליונה, הם למדו לסמוך על עצמם. פתאום, מותר היה להתבונן ישירות בטבע ולהסיק מסקנות בכח השכל הטהור. בפעם הראשונה, האדם למד לחשוב בכוחות עצמו ולחוות את המציאות, שבה הוא חי, באופן בלתי אמצעי.

ח. הפיתוי האחרון של הלוגוס

המשוואה הסופית ונצחון המכונה

אך במקום שאתה מוצא את גדולתו מעוררת ההתפעלות של הלוגוס – נפלאות התבונה הטהורה, אתה מוצא גם את חולשתו והסכנה הטמונה בו לרוח האדם – כאשר חושבים על העולם בצורה יותר ויותר מופשטת, לאט לאט מפסיקים להרגיש אותו. במלים אחרות, אתה נעשה אולי חכם גדול אך מתחיל לאט לאט לאבד את הלב שלך – את האנושיות שלך!

העולם של המיתוס היה מאד אנושי. למעשה, כל היצורים ואפילו הדומם, היו דומים לאדם. הם ניחנו בתודעה וברצון. הם היו מסוגלים לשמור טינה ולהתנכל מתוך כוונת זדון או לצון רע, אך הם גם ניחנו ביכולת לאהוב, להתמסר ולשמור אמונים. אם לא נזהרת, היית מסוגל להפוך רוח או אפילו עץ לאויב נקמן. מאידך, יכולת לקנות לך ידידים נפלאים בדמות ציפור, שדון, או דג זהב מגשים משאלות.

את הישגו הגדול ביותר של הלוגוס אנו מכירים טוב מכל הדורות הקודמים; המדע המודרני והאדם הטכנולוגי על סף המאה ה-21 הם פרי הנצחון של הלוגוס על המיתוס. מי כמונו מכיר איפוא את המחיר הכבד, שתובע הלוגוס מאלו המתמכרים אליו ללא זהירות.

יש משהו בשכל האנושי התובע את 'התיאוריה הסופית של הכל', פתרון כל חידות היקום במשוואה אחת, יודעת כל. הפילוסוף מועד לחיפוש הזה וכמוהו כל מי שמנסה לחקור את שיתי הבריאה כגון, הפיסיקאי המודרני. לאורך הדורות, הפילוסוף ניסה למצוא את 'שיטת כל השיטות' – האידיאה המוחלטת של הכל. כיום, במדע הפיסיקה, המדען מחפש את המשוואה הסופית, שתענה על כל חידות האנרגיה והחומר. דומה, הוא קרוב לעשות זאת יותר מאי פעם בעבר. והרי כבר מקסוואל הצליח בראשית המאה ה-19 לגבש את כל הידע הפיסיקלי של תורת החשמל והמגנטיות בארבע משוואות יסוד. בעקבותיו, איינשטיין הצליח במאה ה-20 לאחד את האנרגיה והחומר במשוואה אחת קצרה להפליא, מהממת בהשלכותיה E=MC² אך האם יש בסיס לשער, שאפשר למצוא נוסחה אחת כזו לכל התופעות בעולם, לכל מימדי המציאות, לא רק הפיסיים אלא גם המטא-פיסיים? לכאורה, למה לא? אם העולם אחד – אותם חוקים שולטים בכל מישורי הקיום, מדוע שלא יתאפשר איחוד מלא של כל המציאות במשוואה אחת?

את התשובה על כך עניתי במקום אחר ולה קראתי – 'מעבר לעקרון האנטרופיה'. כאן רק נציין, שאם קיימת משוואה כזו, היא עשויה להיות רק נוסחה פרקטלית, כזו הנבנית במעין 'לולאה' של 'היזון חוזר'. רק משוואה כזו, המחוללת אינסופיות, מעידה נכונה, שאף מערכת אינה סגורה – אפילו היקום כ'שלם' אינו מערכת סגורה!

בפשטות, רק יקום חומרי כ'אובייקט' יכול להיות מערכת סגורה. אך ברגע שהתודעה הופכת להיות חלק אינטגרלי מהעולם, הוא מפסיק להוות מערכת סגורה; התודעה אינה אובייקט – היא חריגה עצמית תמידית מעצם יכולתה של התודעה להסתכל על עצמה – להיות מודעת לעצמה! כך, היא תמיד פוערת 'סדק' כלשהו בכל מערכת, לא רק פיסיקלית אלא אפילו לוגית.

בכל אופן, הלוגוס נדחף תמיד בכח ארכיטיפי להפיק שאלה סופית ותשובה מוחלטת על הכל. מכיון שכוחו הגדול הוא בהפשטה הוא ממשיך בה עד שלא נשאר לו כלום חוץ ממושג ריק לגמרי. בתחום הדתי, הלוגוס מפיק לבסוף 'תיאולוגיה שלילית' – מושג אלוהות ריק מכל איכויות, מופשט לחלוטין מן המציאות. למעשה, כל כך מופשט, שהאל נעלם לגמרי מן המציאות!

בתחום המדעי, הלוגוס מנסה לכפות על העולם 'סיבתיות טהורה', נקיה לגמרי מכל סובייקטיביות – משמע, מכאניות טהורה. כך, על פי הגיון פנימי כמעט בלתי נמנע, הוא הופך את העולם למנגנון מכאני. זה לא משנה אם זו 'המכניקה של ניוטון' או 'מכניקת הקוונטים'. לכל היותר, העולם הופך ל'מטריקס', כזה שמחשב משוכלל מסוגל להפיק כ'מציאות וירטואלית'. אכן, עבור הלוגוס אין הבדל של ממש בין מציאות מדומה למציאות ממשית, שהרי לדידו הכל הופך ל'דאטה' – 'מאגר נתונים', שניתן לעבד אותם באמצעות אלוגריתם מתאים.

מכאן אולי משתמעת מסקנה הנדמית במבט ראשון עגומה: אנו לכודים בין שני נפילים רבי עוצמה; מהצד האחד, כח המיתוס, היוצר עולם של אשליות על פי הצורך הרגשי. העולם המיתי הזה 'אנושי, יותר מדי אנושי'. הסיבתיות שלו היא מדומה. היא תוצר הגחמות והקפריזות של הרצון החופשי. מהצד השני, כח הלוגוס, המוכשר מאד להפשטה ולאוביקטיביות, אך מועד לסכנה לא פחותה – הפיכת העולם למנגנון מכאני והקרבתו של היסוד האנושי על מזבח 'האמת האוביקטיבית'. הפיתוי האחרון של הלוגוס הוא ליצור חברה 'מושלמת' חפה מכל פגם – משמע, סטירילית ועקרה, ותוך כדי כך, להפוך את האדם עצמו למכונה משוכללת – אנדרואיד של מתכת טיטניום ובינה מלאכותית.

ובכן, במיתוס ובלוגוס מפעם אותו דחף – השאיפה אל המוחלט, ראיית העולם כשלם, צורך עז להנציח הכל. והנה, שניהם נלכדים לבסוף בכשרון הנפלא שלהם; הם לא רק מנציחים הכל – הם מקפיאים הכל! המיתוס הופך את הכל לנצחי כאשר הוא מקדש את אמיתותיו בצורה של פולחן ומסורת. הלוגוס מקפיא את הכל במשוואה נצחית, הכרחית לוגית. ולך תצא מזה עכשיו.

אולי זו אחת הסיבות, שיהיה מעניין לעקוב אחר התהליך שעבר על הפילוסופים הראשונים, הפרה-סוקרטים; הם חוו על בשרם את המעבר מן המיתוס אל הלוגוס; הם שימשו 'נשאי הכח' החדש הזה במין האנושי, התפעמו מסגולותיו וגם חשו לא פעם את כאב ההתפכחות האכזרי, שהוא מסב.

מקרוב יותר, אנו מגלים שתהליך זה היה איטי והבשיל במשך כמה מאות שנים, לפחות בקרב סוג מיוחד של בני אדם, הנוטים אל המחקר וההפשטה. בתקופה זו, הלוגוס עובר תהליך איטי של גמילה מהמיתוס, ועם זאת, הוא עדיין מחובר אליו בטבורו כמו לא ניתק ממנו כלל. הוא מפועם מהדחף שלו ומוצא בו מקור של הזנה וחיים, במיוחד כאשר הוא חש היסוס ומורך לב בדרכו החדשה. גם אם המיתוס והלוגוס לומדים עם הזמן להכיר בכך שסגולתיהם הטבעיות מנוגדות, הם לא חשים זאת כסתירה אלא כהשלמה מסתורית.

אולי כאן המקום לזהות את הגילום הראשוני של שני כוחות אלו בתרבות היוונית העתיקה – אפולו ודיוניסוס.

---

[1]. קארולוס ליניאוס או בשמו השבדי, קארל פון לינה‏ 1707-1778 היה בוטנאי, רופא, וזואולוג שבדי. מייסד שיטת המיון המדעית המודרנית לעולם החי ואחד מאבות חקר האקולוגיה. שיטת המיון של ליניאוס מבוססת על דמיון בתכונות היצורים ובמראם. כיום, עם התפתחות הביולוגיה, הפכה שיטה זו למיושנת. שיטות מיון חדשות שהוצעו, מבוססות בעיקר על דמיון גנטי. כתוצאה מכך, קבוצות רבות של יצורים שנחשבו כיחידות סיסטמתיות, אינן עוד כאלה. מתוך, ויקיפדיה

[2]. קרל ריימונד פופר 1902-1994 היה פילוסוף יהודי, אוסטרי-בריטי, מהפילוסופים המשפיעים ביותר במאה ה-20 בכלל, ובפילוסופיה של המדע בפרט. קרל פופר ניסה להתגבר על בעיית האינדוקציה, שהציב דייוויד יום בפני המדע, בטענו כי המנגנון העיקרי של המדע הוא דדוקטיבי, וכי המדע פועל בעזרת הפרכות דדוקטיביות ולא הוכחות אינדוקטיביות – דהיינו, שתאוריה מדעית ניתן רק להפריך, אך לא לאמת. לדוגמה, ניתן לדעת כי התאוריה שקריאת התרנגול אינה הסיבה לזריחת השמש על פי ההפרכה היסודית הקיימת לטענה זו. מתוך, ויקיפדיה
[3]. דייוויד יוּם 1711-1776 היה פילוסוף והיסטוריון סקוטי, דמות חשובה ומרכזית בתקופת ההשכלה הסקוטית. החקירה הפילוסופית המוכרת והמשפיעה ביותר של יום היא חקירתו את מושג הסיבתיות. לצד זאת, ביצע יום חקירות רבות נוספות שהשפיעו על המסורת הפילוסופית, ובהן חקירותיו בנושא זהות אישית, מוסר ורבות אחרות. ויקיפדיה, ערך, דיוויד יום

[4]. יום הוא הפילוסוף השלישי והאחרון ברצף של שלושה פילוסופים, שנחשבים לאבותיו של הזרם האמפיריציסטי: לוק, ברקלי ויום עצמו. היו מי שטענו (כדוגמת האידאליסטים הבריטים של תחילת המאה ה-20, ובהם גרין וברדלי), כי יום, כפילוסוף האחרון ברצף, הביא את האמפיריציזם הבריטי של המאות ה-17 וה-18 אל קיצו, וכי המסקנות הספקניות של חקירותיו קעקעו את השאיפה להסביר את מצבור הידע האנושי כמבוסס על נתוני החושים בלבד. ויקיפדיה, ערך, דיוויד יום

[5]. משה ברש, 'דמות האדם בתולדות האמנות', עמ' 32