אייזק ניוטון ובית המקדש

הקדמה

"אינני יודע כיצד אני נראה לזולתי;

לי עצמי אני נראה כילד המשחק על שפת הים.

מפעם לפעם אני משתעשע במציאתה של אבן חלקה יותר

 או צדף יפה יותר מן הרגיל, אבל האוקינוס העצום של האמת

מלחך את רגלי מבלי לגלות את סודותיו הגדולים."

אייזק ניוטון

א.

עץ הדעת ועץ החיים – מדע ומיסטיקה

המדע עשיר בסיפורים על נסיבות יוצאות דופן של תגליות מפורסמות. סיפור משעשע, הנשמע כמעט כאגדה, מתאר את ניוטון הצעיר יושב תחת עץ תפוח והוגה במסתרי הבריאה כאשר לפתע נוחת על ראשו תפוח עסיסי ומוליד במוחו רעיון מבריק - חוק המשיכה האוניברסלי או חוק הגרוויטציה. מהתפוח הפרטי שנפל על ראשו מגיע ניוטון בהיסק רב-השראה לכך, שחוקי הטבע השולטים במסלול תנועת התפוח חייבים להיות זהים לאלו של תנועת גרמי השמים!

השאלתם את עצמכם פעם, מה מסתתר מאחרי סיפור זה, שהוא קרוב לוודאי מיתוס? ייתכן ומיתוס זה נוצר כדי להלל מדען על הצלחתו לחשוף חוק טבע נסתר, המאחד תופעות שונות לחלוטין זו מזו כמו נפילת תפוח ותנועת כוכב. אך אם נעמיק חקר מעט במיתוס התפוח נוכל לגלות בו סמליות רבה.

עץ התפוח מסמל בתרבות המערבית את עץ הדעת טוב ורע. התפוח, בנופלו על ראשו של האיש הצעיר, פתח בפניו את עולם הדעת ואת החוקיות הנסתרת מאחורי הטוב והרע. בניגוד לחווה, ניוטון לא אכל את התפוח, וכפי הנראה גם לא התפתה לנחש, אלא הסיק מנפילתו את חוקי המשיכה והתנועה של בורא העולם. במקום לאכול מהפרי האסור ולהיות מגורש מגן עדן, ניוטון שר שיר הלל לחכמה האלוהית הנסתרת מאחורי יקום התופעות וחשף פן זעיר אך משמעותי מהחוקיות השלטת בעולם, כפי שהוא הבינו.

על פי הקבלה, התפוח הוא דווקא פרי עץ החיים ולא פרי עץ הדעת, שהוא לדעת חז"ל תאנה. כך, ברובד עמוק יותר, מיתוס זה מרמז לנו שניוטון נדחף לעסוק בחוקי הטבע לא רק ממקום של 'דעת' אלא ממקום של 'חיים'. הוא השתדל בכל כוחו האינטלקטואלי והרוחני לחבר את 'עץ הדעת' של העולם החומרי ל'עץ החיים' של הקדושה. ואכן, כל חייו הוקדשו למצוא את החוקים האלוהיים ששולטים לא רק בחומר אלא גם ברוח.

גילוי הזיקה הקיימת בין נפילת התפוח לחוקי טבע כלליים ומופשטים היה רק הצעד הראשון של ניוטון בעולם הדעת. במהלך 87 שנות חייו הארוכות והפוריות הוא עמד על קשרי הגומלין הנסתרים בין חוקי הטבע למצוות התורה, בין המתמטיקה לנבואה, בין סודות האלכימיה לתהליכי הבריאה, ובין מידות המשכן ובית המקדש לסידור הכוכבים במערכת השמש. הוא גם התאמץ להראות את ההקבלה הקיימת בין חוקי הטבע והרוח לחוקיות השלטת בהתפתחות ההיסטוריה האנושית כולה. כל תחומי הידע הללו ורבים נוספים נשזרו יחדיו ברוחו של ניוטון למארג אחד, מקיף וכולל, שחשף את סודות הבריאה ואת מקומו ומעמדו המיוחד של האדם בתכנית זו.

ספר זה יפתח בפני הקורא העברי צוהר לשיטת מחשבתו המדעית/רוחנית של אבי המדע המודרני, ששזר יחדיו חוקים טבעיים ורוחניים במארג אחד בעל קסם ועומק מדהים.

חוקרים רבים כבר כתבו ביוגרפיות מרתקות על חיי המדען המופלא הזה. האתגר הגדול שעמד בפני כולם היה הנסיון להסביר את המורכבות של אישיותו ולמצוא את החוט המקשר בין עיסוקיו המדעיים/רציונליים לאלו המיסטיים. במאה ה-17, שבה הוא חי, הקישור הזה התקבל בטבעיות מכיוון שהחברה הייתה דתית ביסודה והעניקה לגיטימציה לחיפוש הצד הרוחני והאלוהי בטבע. אך בימינו אנו, בתחילת המאה ה-21, רוב אנשי המדע סבורים שהפער בין המדע והמיסטיקה כה גדול שהוא בלתי ניתן לגישור.

הרוב המכריע של המדענים טוען, שהחשיבה המדעית חייבת להיות אובייקטיבית, רציונלית, וברת-הפרכה בעזרת הכלי רב-העוצמה של הניסוי המדעי. המתמטיקה, למרות היותה מופשטת וקרובה לחשיבה המיסטית, משרתת את המדע הניסויי בנסחה חוקי טבע המכוננים את החוקיות של עולם התופעות הנצפה. לעומת זאת, תחומי המחקר הרוחניים/מיסטיים כגון נבואה ואלכימיה אינם ברי-גישור עם עולם הניסוי והבקרה המדעיים ולכן הם שייכים לתחום מחקר סובייקטיבי לחלוטין. אך האמנם מפרידה בין עולמות אלו תהום שאינה ניתנת לגישור?

למרות הדעה הרווחת, יש גם במאה שלנו מדענים אשר בדומה לניוטון אינם רואים סתירה בין המדע והמיסטיקה. מדענים רבים הבאים מתורת הקוונטים ותורת העל-מיתרים טוענים, שבנוסף לארבעה הממדים המוכרים לנו מחיי היומיום קיימים ממדים מתמטיים נסתרים, שלעולם לא יוכלו להיחקר בכלי המדע הניסויי ואופיים 'הלא-רציונלי' דומה להפליא לתופעות אותן חוקרת המיסטיקה. אך למיטב ידיעתי, אף אחד ממדענים אלו לא הרחיק לכת כמו ניוטון בחיבור הפנימי בין מדע ורוחניות, מתוך שאיפה למזג אותם להשקפת עולם מאוחדת.

ניוטון שזר את חוקי הטבע עם הנבואה והמצוות. כתבי היד הרבים והמגוונים של מדען מרתק זה חושפים בפנינו תכנית אלוהית שבה החומר והרוח שזורים יחד במסכת מופלאה וכפופים לחוקיות העליונה של בורא העולם.

לדעת ניוטון, המחוקק העליון בחר בכוונה תחילה לברוא את העולם החומרי על פי חוקיות רוחנית נסתרת. למרות פשטותה של תוכנית זו היא נשארת בבחינת 'אור גנוז' עבור אדם שאינו שוקד להבין אותה מעבר לגילוייה החומריים. מאמץ רב נדרש מהאדם, ומהמין האנושי בכללותו, כדי לחשוף את החוקיות הרוחנית השלטת בעולם החומר. חוקי הטבע המתמטיים מקורם רוחני ושורשם נעוץ בחכמה האלוהית.

לדעת ניוטון, אפילו הגדרת המאסה, המגלמת את המהות החומרית הבסיסית, כפופה לחוקיות רוחנית. כל חוקי הטבע, ללא יוצא מן הכלל, כפופים לרצון הישיר של האל. משום כך, הנבואה או האלכימיה אינן שונות במהותן מכל עיסוק מדעי אחר. אלו הן דרכים שונות לחשוף את הרצון האלוהי המסתתר מאחורי התכנית האלוהית של הבריאה. האדם אשר יפענח סודות אלו - הקשרים ההדדיים בין החומר והרוח - ויפעל בהתאם לתגליותיו, מובטחים לו חיים טובים בעולם הזה וחיי נצח בעולם הבא. הכיצד?

הקורא העברי ודאי יופתע לגלות שניוטון סבר שבורא העולם בחר לגלות את סודותיו הכמוסים ביותר לעם היהודי. לדעתו, סודות הבריאה, ברמה החומרית והאנושית, כפי שהם באים לידי ביטוי בהיסטוריה, הוצפנו במידות המשכן ובתי המקדש שלנו ובטקסי הקורבנות של הכוהנים והלוויים.

בכתבי היד הרבים שהותיר ניוטון, העוסקים במקדש ובנבואה, פוזרו רמזים רבים למשמעות המדעית/רוחנית של המידות והטקסים. מכתבים אלו אנו למדים שמערכת השמש במלוא תפארתה, על כל יחסייה המתמטיים המדויקים להפליא, וחוק הגרוויטציה השולט בכולם, היו כבר ידועים בעולם העתיק לכוהני הדת. טקסי הכהונה סביב אש-התמיד במקדש ביטאו את המערך המופלא של גרמי השמים והיחסים המתמטיים של תנועת כוכבי הלכת סביב השמש. לדעת ניוטון, ידע זה השתמר בקרב מיעוט רוחני נבחר החל מתקופתו של נח.

בספר זה אציג את פרטיה של התכנית האלוהית המופלאה הזו על משמעויותיה הנסתרות, כפי שהבינם מדען נוצרי בן המאה השבע עשרה. ניוטון טען שלעם היהודי תפקיד מרכזי בהוצאתה לפועל של התוכנית האלוהית ולכן הוא גם נושא באחריות מיוחדת.

ניוטון היה בקיא גדול בתורה, בהלכה ובתורת הסוד הקבלית. הוא האמין שחוקי הטבע האוניברסליים שחשף ותגליותיו המפורסמות באופטיקה הינם רק קצה הקרחון של ידע עתיק שהיה בעבר נחלת המיעוט הנבחר. הוא האמין שהאל הועיד לעם ישראל תפקיד מרכזי בגאולת המין האנושי כולו ולכן, שיבת היהודים למולדתם במאה העשרים היא הכרחית וחיונית לעולם כולו. בין אם היו אלו חישובי הקץ או ראיית עתיד ממש, מופלא הדבר שניוטון טען שעל פי נבואת דניאל וחזון יוחנן המטביל, היהודים יתחילו לחזור לארצם בשנות ה-80 המאוחרות של המאה ה-19, והזעזוע הגדול יפקוד אותם בשנות ה-40 של המאה ה-20. דומה, שהאיש אכן גילם את חזונו ובו עצמו התמזגו בדרך גאונית ויוצאת דופן המדע והנבואה.

ב.

המסע הרוחני האישי שלי

ניוטון ה'איזוטרי' וזיקתו לקבלה

סיפור המסע המדעי/רוחני האישי שלי נשזר, בצירוף נסיבות יוצא דופן, בסיפורו של ניוטון. הייתי זקוקה לניוטון, המדען האנגלי בן המאה השבע עשרה, כדי לגלות את יהדותי ואת עולם הקבלה, שהחל מושך אותי אליו כבחבלי קסם. יש כאלו שמצאו את החיבור שלהם ליהדותם בכת רוחנית או בהודו הרחוקה, אני מצאתי את החיבור שלי דווקא בכתביו האיזוטריים של ניוטון, תוך כדי מחקר אקדמי.

אלמלא רצה הגורל שאקדיש את שבע השנים האחרונות של חיי לחקור את כתבי היד התיאולוגים של ניוטון קרוב לוודאי שלא הייתי מגלה את הירושה הרוחנית/מדעית המופלאה של אבות אבותיי המקובלים. מקום של כבוד בספרייתו של ניוטון תפסו כתבי הרמב"ם וספר הזהר. בזכותו נחשפתי לעומק מסורת הסוד היהודית וגישתה המקורית למהות החקירה המדעית.

הקיבוץ שממנו באתי טיפח בקנאות את החילוניות למעין 'דת' חדשה. גם התרבות האקדמית/מדעית, המנוכרת לערכים רוחניים בכלל ומיסטיים בפרט ורואה באמונת הלב תמימות מטופשת ובדת 'אויב', לא עודדה אצלי שום סקרנות למסורת היהודית. בדיוק להיפך. החינוך המדעי הפורמלי שקיבלתי פיתח בי יכולת מחקר שיטתית ואנליטית להבין דבר מתוך דבר, אך הוא גם ייבש את הפן הרוחני של אישיותי והפך אותי חשדנית כלפי רגשות עמוקים, 'לא-רציונליים'. הפנמתי את דרכם של מורי ואמצתי לי את הביקורתיות המדעית המתנצחת, המחפשת כמעט מיידית את חולשת הטיעון של בר-השיח.

מותה הטרגי של אמי ממחלת הסרטן ערער לא רק את עולמי הרגשי, אלא גם את השקפת עולמי המדעית בכלל. כאשר מחלתה של אמי החמירה חזרתי משהות של שש שנים בחו"ל שם למדתי לדוקטורט באוניברסיטאות יוקרתיות בארה"ב. התקבלתי כמרצה באוניברסיטה העברית בחוג להיסטוריה. למרות שהמשכתי ללמד כרגיל, חוויתי באותן שנים משבר אישי עמוק, היות ולא הצלחתי לגשר בין חיי היומיום המורכבים ולעיתים הכאוטיים לבין כישורי האקדמיים.

בבלבול והאבל שחשתי אחרי מות אמי קלטתי בפעם הראשונה בעוצמה כה רבה את החלל הריק שבתוכי. המדע לא היה יכול לענות לי על שאלות קיומיות, שהתעוררו בי לפתע בחדות מפחידה. למעשה, ככל שהתקדמתי בחקר ההיסטוריה של המדע המערבי גיליתי, שהמדע הפך במהלך התפתחותו ליותר ויותר חומרי, מכאני, מנוכר, ופחות אנושי. גילוי זה הושפע ללא ספק מהחוויה בה התנסיתי באותה תקופה. כאשר אמי אושפזה בבית חולים במחלקה האונקולוגית התייחסו אליה הרופאים כאל גוף חומרי ה'נגוע' במחלה סופנית, ולא כאל אדם בעל כוחות נפשיים ורוחניים יחודיים.

זכורה לי במיוחד פגישה אחת עם מנתח מעולה, מומחה עולמי לסרטן, (שלימים נפטר מהמחלה שהתמחה בה), שאמר לנו מבלי להניד עפעף שלפי הסטטיסטיקה אין לאמי סיכוי להאריך ימים. הוא 'נתן' לה לכל היותר עוד שבעה חודשי חיים. (היא עברה את הסטטיסטיקה). הכאב הנפשי והרוחני שהיה כרוך במפגש עם הניכור המדעי התעצם ככל שקרב מועד מותה של אמי. המצוקה האנושה הזו הרסה את השאננות הפילוסופית שלי ולא הניחה לי לשקוט על שמרי. לקח לי זמן להבין שאין זה מקרה שהמדע איבד את הצלם האנושי. הסיבה העמוקה לכך היא, שהתרבות המערבית אימצה לה מדע המאמין שהמהות של הקיום הגשמי היא חומרית ולא רוחנית.

וכמו להעצים את הסתירה, אמי, למרות נכותה הפיזית הגוברת והולכת וחוסר יכולתה לתקשר איתי במילים, העבירה לי בסוף חייה עוצמת רגש עזה של אהבה, שפתחה את סגור לבבי כפי שמעולם לא נפתחתי. במותה חוויתי שבר אינטלקטואלי, רגשי וקיומי, בלתי ניתן לאיחוי.

המשבר הנפשי והרוחני שנקלעתי אליו הוביל אותי לחפש משמעות בכיוונים חדשים. תקופה מסוימת נמשכתי לתרבות המזרח, עסקתי במדיטציה וחוויתי חוויות רוחניות מופלאות. אך כל אותה עת המשכתי לחוש שמשהו חסר לי. גם החינוך הקודם שלי וגם צד מסוים באופיי דרש הבנה שכלית עמוקה יותר, 'מדעית', לגבי הזיקה שבין חומר לרוח.

הבנתי שעלי לפענח את הקשר בין החומר והרוח בצורה מדעית יותר, מבלי להזניח את הצד האמוני שהתחלתי לפתח; את תחושת החיבור שלי לאלוהים ואת ההבנה עד כמה עמוקה ומשמעותית היא המצווה, "ואהבת לרעך כמוך".

לשמחתי, הפתרונות שחיפשתי היו מונחים ממש מתחת לאפי. תחילה, בכתביו החידתיים/רוחניים של ניוטון. ככל שהתעמקתי בהם גיליתי את  יופיים, מורכבותם ופשטותם. לאחר מכן, התחלתי ללמוד את כתבי המקובלים הגדולים כגון האר"י, הרמח"ל, רבי נחמן, הרב אשל"ג, הרב קוק, ויבדל לחיים ארוכים, הרב יצחק גינזבורג. העובדה שניוטון שילב מתוך הרמוניה גמורה את שני העולמות, המדעי והרוחני, ושיבח והילל את היהדות העתיקה, הקלו עלי להתייחס באמון, כבוד וקדושה לתורה, לנבואה ולתורת הסוד המקורית שלנו.

ניוטון עצמו הסתייג מהמאגיה ומשפת המסתורין הפיוטית שמצא בזוהר ובקבלה. בניגוד להם, הוא פיתח רציונליות תורנית דומה לזו של הרמב"ם. אך כפי שאראה בהמשך, מסקנותיו המדעיות דומות בשרשן לקבלת האר"י הרבה יותר מאשר לרציונאליזם של הרמב"ם. מה שריתק אותי במיוחד באישיותו המורכבת של ניוטון ובמחקריו הרבים הייתה העובדה, שהוא לא ראה סתירה בין המחקר המדעי השיטתי שערך לבין מסקנותיו הרוחניות/מיסטיות למרות שהסתיר את עבודתו זאת מהציבור הרחב.

על כך כבר כתבתי בספרי מתמטיקה וטוהר רוחני על פי ניוטון,[1] שבו ערכתי השוואה בין המתמטיקה שפיתח ניוטון לבין הקלקולוס שהמציא בן דורו, לייבניץ. הראיתי איך למרות שבחישוביהם הם מגיעים למסקנות זהות, בכל אחת מהשפות המתמטיות הללו מסתתרת תפיסה תיאולוגית/רוחנית שונה לחלוטין. הההשוואה בין המתמטיקה של שני האישים, כשהיא מלווה בהצגה שיטתית של המשנה המדעית/תיאולוגית של ניוטון למול השיטה המדעית/מטאפיזית של לייבניץ, ריתקה והפעימה אותי עצמי במהלך אותן שנים שכתבתי ספר זה.

במהלך המחקר וכתיבת הספר עלה נושא נוסף, שהחל לעורר בי סקרנות רבה, שעם הזמן רק הלכה והתעצמה: מחקריו של ניוטון בנוגע למידות בית המקדש והסבריו כיצד מצוות התורה וחוקי הטבע שזורים זה בזה. חשתי צורך עז להתעמק בנושא זה ולבסוף הקדשתי לו ספר שלם, הספר שאתם מחזיקים בידכם. בחרתי לכתוב אותו במיוחד עבור הקורא העברי המתעניין בזיקה הקיימת בין מדע ורוחניות בכלל ובקשר בין המדע והקבלה בפרט.

בספר אשלב בין רעיונותיו של ניוטון למקורות קבליים שאפשרו לי להבין את הרמזים שניוטון הצניע בין השורות בכתביו האיזוטריים. כמו כן, הרחבתי את הדיבור בספר זה על הקשר בין חומר ורוח על-פי ניוטון, ועל אופיו האפשרי של מדע המשלב את שיטתו המדעית רוחנית עם תורת הסוד היהודית. מדע זה שם את האדם ואת קדושת החיים במרכז ויש בו להציע ריפוי וחזון חדש למדע המנוכר של תקופתנו.

[1] . ספרי זה יצא לאור באנגלית בהוצאת הספרים קלוור ההולנדית.

פרק ראשון:

חיים המוקדשים לחיפוש האמת

"האמת היא תולדה של דממה

והתבוננות פנימית בלתי פוסקת."

ניוטון, כתב יד קיינס, 130, עמ' 7

א.

סיפור חייו של ניוטון

ניוטון נולד בוולסורפ אשר במחוז לינקונשייר באנגליה, בערב חג המולד של שנת 1642. אביו נפטר מספר חודשים לפני לידתו. הוא נולד פג ונראה כה זערורי וחלש שאמו האמינה שהוא לא יעבור את ליל החורף המושלג. במחשבה שהוא יגווע בכל מקרה, היא הניחה אותו בעליית הגג למות לבדו. המסורת המשפחתית מספרת, שניוטון בכה וצרח בעוצמה כה גדולה, שאמו חזרה לעליית הגג ואספה אותו לחיקה. היא ראתה שהתינוק הזה, הנראה כה שברירי, ניחן בכח חיים אדיר ויש לו סיכוי לשרוד.

על-פי מסורת בני המקום, תינוק יתום מאב, שנולד בערב חג המולד, נועד לגדולות ומנצנצת בו קדושה מיוחדת. כפי שניתן להבין מתוך סיפורו, קדושה זו לא עזרה לניוטון בילדותו. אם היא צלחה עליו, הדבר קרה, כפי הנראה, רק אחרי שספג מכות גורל אכזריות, שרבים וטובים לא היו מתאוששים מהן.

בהיותו בן שלוש הוא שוב ננטש על ידי אמו, שמסרה אותו לידי הוריה. אמו התחתנה בפעם השנייה עם כומר מקומי, שלא חיבב את הילד, ולכן ניוטון הורחק מאמו וגידולו הופקד בידי סבו וסבתו. ברי הדבר שהילד לא אהב במיוחד את אביו החורג והתקשה לקבל את שלושת אחיו החורגים, שנולדו זה אחר זה ונשארו בחסות אמו. ממחברות ישנות שהותיר אנו למדים שהוא גם לא חיבב במיוחד את סבו וסבתו והתייחס לסביבתו מתוך ניכור רגשי.

למזלו, כשהיה בן אחד עשר השתנו קמעה פני הדברים, לפחות מנקודת מבטו. אביו החורג נפטר ואמו החזירה אותו הביתה לגדל אותו עם שלושת אחיו החורגים, הקטנים ממנו. לכל הדעות, זו אינה פתיחה סימפטית במיוחד לחיים. השיבה הביתה אל אם שנטשה אותו פעמיים, עם 'נדוניה' של שלושה אחים קטנים, חורגים למחצה, כבר לא יכלה לפצות את ניוטון על הילדות שאבדה לו.

פעמים רבות מצאתי את עצמי תוהה, כיצד התמודד ניוטון בתקופות חייו השונות עם ילדותו העשוקה? דומה שהחסך הרגשי העצום של ילדותו לא פגע כלל ביכולת הריכוז המדהימה שלו. להיפך, ניוטון למד להפוך את מקור החולשה העיקרי שלו לעוצמה אדירה. רוב האנשים החווים בדידות ונטישה בילדות המוקדמת יישתדלו בבגרותם לא להישאר לבד. ניוטון, לעומת זאת, הפך את הקערה על פיה ויצר מבדידותו אמנות קדושה. בדממת ההתבודדות הוא גילה אמת פשוטה ועמוקה, שמיסטיקאים רבים חוו אותה. הוא גילה שמקור החיים האמיתי של האדם וכל יציר נברא הוא אך ורק האלהים, בורא העולם.

זאת ועוד, ניוטון טען שרצונו הישיר של הקב"ה יוצר ומשמר בכל רגע ורגע את כל הנבראים, החל מהמאסה הפשוטה ביותר וכלה ביצירה המופלאה הקרויה אדם. ללא ההתערבות המתמדת של הרצון האלוהי שום דבר לא היה נברא או מתקיים במתכונתו הנוכחית. חוקי הטבע אף הם תלויים לחלוטין ברצון הבורא והוא יכול לשנותם אם ירצה.

למעשה, ניוטון, הנחשב לאבי המדע המודרני, אותו מדע המגלם בתקופתנו את שיאה של הגישה החומרנית/חילונית, טען בתקיפות, שתפיסת הממשות כחומרית במהותה מאפיינת רק את גסי הרוח, שהתנתקו מהמקור הרוחני של הבריאה.

לדעתו, תפקיד המדען הוא להזכיר לבני אדם באמצעות תגליותיו המדעיות את האמיתות הרוחניות הנשכחות של הדת העתיקה, האוניברסלית, שנמסרה בהתגלות אלוהית לנח ובניו. דת זו חינכה את מאמיניה על ברכי שתי מצוות עיקריות – אהבת האל ויראתו ואהבת הזולת. המדע היווה עבור ניוטון כלי מחקרי רב עוצמה, שנועד להזכיר לבני אדם לשוב ולזכך את תודעתם במידה והפכה חומרית וגסה. המחקר המדעי האמיתי יוצר באדם את ההבנה שמאחורי המציאות החושית המטעה ישנה ממשות רוחנית השלטת בחומר. ממשות עליונה זו ניתנת לניסוח בחוקים מתמטיים זכים וטהורים.

פרנק מנואל כתב ביוגרפיה פסיכואנליטית על ניוטון שבה טען, שניוטון פיצה את עצמו על טראומת הנטישה שחווה בילדותו בפיתוח אמונה דתית בלתי מסוייגת אשר במרכזה קיומו של אל/אב סמכותי, נצחי, שנוכח בכל. סביר מאד להניח שתפיסתו התיאולוגית של ניוטון הושפעה ממקורות רבים נוספים, מלבד טראומת הילדות שלו. בכל מקרה, האלוהים של ניוטון הוא אכן, אדון כל הארץ, בעל סמכות והדר. הוא נוכח בכל, למרות שהשגחתו האישית נסתרת ממרבית בני האדם. האל הזה הוא מקור החוקים, הצדק, והמשפט ובעל הסמכות המוחלטת.

ראוי לציין, שאל זה אינו האל הנוצרי, שהבן ורוח הקודש הנם מתווכים שווי מעמד לו. ניוטון כפר ב'שילוש הקדוש', אך נזהר והסתיר את דעותיו הכופרניות ממרבית בני דורו. חוקרים מסוימים, ביניהם ג'יימס פורס וסטיב סנובלן, אף טוענים שהאל של ניוטון הוא האל של היהודים, 'אדני', ששמו מורה על היותו אדון ומושל כל הארץ.

אחת השאלות שריתקה אותי בנוגע לסיפור חייו של ניוטון הייתה, מהיכן שאב אדם זה את הביטחון הפנימי והתעוזה לחשוב באורח כה שונה ועצמאי, הן בתחום מחקריו המדעיים והן באמונתו הדתית, ללא תמיכתם הרגשית של בני-אדם קרובים, במיוחד לאור ילדותו הקשה והנטישה הכה מכאיבה של שתי הדמויות המשמעותיות ביותר בחייו, אביו ואמו? מהיכן שאב את הביטחון הפנימי ואת כוחות הנפש העצומים שנדרשו לו לא לשקוט על שמריו ולהמשיך לחקור, להמציא ולהתחדש עד אחרית ימיו? אולי התשובה מונחת בשאלה עצמה. ייתכן, שחוסר השקט הפנימי וחוויית התלישות בילדותו הם אלו שהניעו אותו בחיפושו הבלתי נלאה אחר האמת והולידו דבקות דתית בלתי רגילה, שהפכה להיות מקור חיים פנימי, בלתי תלוי בנסיבות חיצוניות.

בילדותו למד ניוטון בבית-הספר קינג בגרנתם. אימו קיוותה שייקח על עצמו את עול ניהול החווה המשפחתית והפסיקה את לימודיו בגיל חמש עשרה. אך ניוטון התעקש להמשיך בלימודיו. עד מהרה נוכחה אמו לדעת שהחווה אינה עומדת בראש מעייניו של בנה הבכור. ניוטון היה שקוע בספריו ותועלת רבה לחווה לא תצמח ממנו. בלית ברירה, היא איפשרה לו להשלים את לימודיו ולהירשם לאחר מכן לתואר ראשון בטריניטי קולג' בקיימברידג'.

בהיותו בן תשע עשרה ניוטון החל את לימודיו בתיאולוגיה ומדעים ונשאר באוניברסיטת קייברידג' במהלך שלושים וחמש השנים הבאות. לתואר הראשון הוא למד בעיקר לימודים תיאולוגים וקלאסיים אך כבר אז גילה שליבו נמשך אחר 'המדע החדש' מבית מדרשם של קופרניקוס, גלילאו, דקארט, הובס, בויל, ומורו בקיימברידג', הנרי מור.

לקראת סיום התואר הראשון, האוניברסיטה נאלצה לסגור את שעריה עקב מגפת הדבר שתקפה את אנגליה. בתקופה זו ניוטון נחשף להוגי המדע החדש וניצל את החופשה מאונס להתעמק בלימודי אותו מדע. אמו קיוותה שלפחות במהלך החופשה בנה יסייע לה בניהול החווה. אך למזלו של העולם, במקום להגשים את הציפיות שתלתה בו אמו, הסטודנט המבריק שלנו שקע בשרעפיו תחת עץ התפוחים. במהלך שנה אחת (1665-1666), בהיותו בן 24 שנה בלבד, ניוטון המציא תחומים חדשים במתמטיקה (קלקולוס), ערך ניסויים מהפכניים באופטיקה, שאפשרו לו לחשוף את ההטרוגניות של האור הלבן, ואף הגה את הרעיון הבסיסי בתורת הגרוויטציה המאוחרת שלו. החופשה בבית אמו ערכה שנתיים.

הדרך שבה נהג ניוטון בחידושיו ותגליותיו יש בה ללמדנו רבות על אופיו. במקום לרוץ ולגלות לכל מי שרק ניתן, ניוטון בחר לשתוק. הוא הצניע את הישגיו מעין רואים, המשיך בלמודיו ומחקריו, ואף הרחיבם לתחומים נוספים כמו תיאולוגיה, היסטוריה, נבואה ואלכימיה. כבר כעלם צעיר אנו רואים, איפוא, שניוטון ראה את כל התחומים האלו כקשורים ביניהם בזיקה הדוקה ורלוונטים לנסיונו להבין את דרכי הבורא.

באופן יוצא דופן, הוא בחר לגלות חלק קטן מחידושיו המרעישים במתמטיקה למורו למתמטיקה, פרופסור אייזק ברו, בתנאי שלא יפורסמו בשלב זה. פרופסור ברו עמד מייד על הפוטנציאל והכשרון האדיר של הבחור הצעיר. ב-1668 כאשר ניוטון סיים את לימודי המאסטר במתמטיקה, פרופסור ברו המליץ למנותו לפרופסור לוקז'יין למתמטיקה של האוניברסיטה. משרה זו, בה החל מ-1669, הבטיחה לניוטון הכנסה קבועה ויציבה ואפשרה לו לצלול לתוך מחקריו הרבים והמקיפים באין מפריע.

תקרית אחת שהתחוללה באותה תקופה יכולה ללמדנו על עקשנותו ומצפונו הדתי הבלתי מתפשר של ניוטון. אחד התנאים לקבלת המשרה שהוצעה לו היה להצהיר בשבועה שהוא מאמין ב'שילוש הקדוש', אחד העיקרים החשובים של הכנסייה האנגליקנית. ניוטון סירב בתוקף לעשות זאת. אמונתו הדתית הבלתי מתפשרת באחדות העליונה של האל כמעט וגרמה לו לאבד את משרתו. הסיבות להתנגדותו יכולות אף הן ללמדנו על גישתו המחקרית והשקפת עולמו, שכבר בצעירותו החלה להתגבש ולבלוט בעצמאותה המחשבתית הנועזת וביחודה.

לימודי התיאולוגיה הנוצרית וההיסטוריה של הכנסייה הנוצרית היוו חלק מלימודי החובה של כל חבר (fellow) בטריניטי קולג'. כדרכו בקודש, ניוטון העמיק חקור בנושאים אלו מעל ומעבר לנדרש בתכנית הלימודים והגיע למסקנות מרחיקות לכת. מבחינת הכנסייה האנגליקנית, דעות אלו היו לא רק מהפכניות אלא גם כופרניות. לדעת ניוטון, הנצרות הקדומה הושחתה במאה הרביעית ע"י אנסטסיוס, שאימץ את 'השילוש הקדוש' כדוקטרינה נוצרית. האמונה בשילוש יצרה כמורה שתיווכה והרחיקה את המאמין מהאל ומישו והשחיתה את הכנסייה. ניוטון ידע שאם יכריז על מסקנותיו ויסרב להישבע אמונים לעקרונות הכנסייה הוא יאבד את משרתו באוניברסיטה. מצפונו הדתי לא הניח לו להתפשר, והוא הכין את עצמו לפיטורים. למזלו, ברגע האחרון, פרופסור ברו וחברים אחרים השיגו את אישורו של המלך צ'רלס לשינוי בסעיף השבועה בתקנון משרת הלוקז'יין. ניוטון התמנה לפרופסור ללא צורך בשבועה. את דעותיו הכופרניות לגבי הנצרות בכלל הוא שמר לעצמו עד אחרית ימיו. כל עוד הניחו לו לחשוב ולהאמין כרצונו, מבלי להתכחש בפומבי לעקרונותיו, ניוטון לא חש כל צורך להפיץ את דעותיו ברבים.

ברו המשיך לקדם את הקריירה של ניוטון וב-1671 הוא הציג בפני החברה המלכותית למדעים את הטלסקופ החדיש שניוטון בנה על סמך ממצאיו באופטיקה. כל המשתתפים הרעיפו על ניוטון שבחים ודברי הוקרה, כולל המלך שנכח באותה פגישה. בעקבות קבלת הפנים החמה הזו מהקהילה המדעית, ניוטון שלח לחברה המלכותית מאמר חדשני באופטיקה, שכלל את תגליותיו המהפכניות ואת ניסויו המפורסם המוכיח את הטרוגניות האור. למרות שתגליתו זכתה לשבח היא גם גררה אותו למחלוקת מדעית מרירה וארוכת שנים עם רוברט הוק, שהיה עורך הניסויים המדעיים של החברה המלכותית. מחלוקת זו, וביקורת מדעית נוספת, שבאה ממדענים מהיבשת שלא הצליחו לשחזר את ממצאיו הניסויים, קוממו את ניוטון.

ייתכן שרגישות היתר לביקורת של ניוטון נבעה מכך שהיא עוררה מחדש את חווית הנטישה של ילדותו. בכל אופן, הוא בחר לחזור לחיקה הבטוח של התבודדותו עם האל ולהעמיק חקור את האמת באין מפריע. ידוע לנו שהוא בחר להתבודד מרצון. תקופת ההתבודדות וההסתגרות מהקהילה המדעית ערכה כחמש עשרה שנה. שנים אלו לא בוזבזו חלילה לריק. ניוטון שקע כל כולו בחקירה אינטנסיבית של כתבי נבואה, אלכימיה, היסטוריה וכרונולוגיה של עמים עתיקים, ועוד.

בתקופה זו ניוטון בחר מרצון בסגנון חיים נזירי, מבודד כמעט מבני אדם, כדי להעמיק חקור לבדו את צפונותיו וחוקותיו של האל. מידת הפשרה לא הייתה מוכרת לו. הוא לא היה זקוק לאישור הבריות או שהיה זקוק לו יתר על המידה. בכל מקרה, התוצאה הייתה זהה. מבחינתו, או שמקבלים את דבריו בהסכמה והערכה מלאות, ללא כל ויכוח, או שאין לו כל צורך בקשר אנושי ועדיף לו להתבודד עם האל האהוב בעבודת הקודש שלו, חקר האמת.

השאלה חוזרת למקומה, איך הצליח ניוטון לפתח סבלנות והתמדה כה עלאית בעבודתו ללא כל הוקרה והכרה מצד הסביבה? מה היה הכח שהניע אותו בחיפושו הבלתי נלאה אחר האמת? כיצד זה לא השתגע מהבדידות שכפה על עצמו, במיוחד לאור העובדה שגילה בתקופה זו סודות כה מדהימים על הבריאה?

התשובה, כפי הנראה, היא אותה תשובה. גאוניותו התבטאה בין השאר ביכולתו להפוך את החסרון שלו, הכה מכאיב, ליתרון נדיר ובלתי רגיל.

ב.

הצד הנסתר של המכאניקה

וההיסטוריה הרוחנית של האנושות

כאמור, תקופת התבודדות זו לוותה במחקר אינטנסיבי בתחומי האלכימיה, התיאולוגיה, ההיסטוריה, הכרונולוגיה של עמים עתיקים והנבואה. האלכימיה, שעסקה בהתמרת מתכות גסות כגון ברזל ועופרת לזהב, ריתקה את ניוטון. הניסויים הסודיים שערך באלכימיה חשפו בפניו את החוקיות הרוחנית/חומרית המסתתרת בהליכי התמרת החומר והחזרתו למצב צבירה טהור וראשוני יותר.

האלכימיה עסקה בסודות הבריאה. היא התחקתה אחר הפעילות האלוהית בחומר כמשחק הכוחות של משיכה ודחייה ברמה האטומית. היא גם חקרה את השפעתו הישירה של הרצון האלוהי על הרוח האנושית, בחושפה מכלול של חוקים טבעיים/רוחניים השולטים במקביל בחומר וברוח. הרצון האלוהי מופיע כחוקים טבעיים/רוחניים המארגנים את האטומים לכלל מבנה.

התערבות פעילה באופן היישום של החוקים אפשרית גם על ידי האלכימאי, במידה ולמד לזכך את תודעתו כראוי ולהתחבר לרצון האלוהי. אך האלכימיה, לטעמו של ניוטון, לא הייתה המדע העליון הטהור שניתן על ידי האלוהים לאנושות. לדעתו, האלכימיה, למרות קרבתה למקור המדעי/רוחני של הדת העתיקה שנמסרה על ידי נח ובניו, סטתה קמעה מהמדע הרוחני הטהור האמיתי, שעל פיו אלוהים מנהיג ומתחזק את העולם הגשמי. לדעת ניוטון, מדע אלוהי זה היה נחלת מיעוט שניחן בחוש מוסרי ותבונה גבוהים, אשר נבחר במהלך הדורות ישירות על ידי האל.

לאחר החטא הקדמון ונפילת הדורות, האל בחר לגלות לאנושות את הדת הטהורה שלו באמצעות הצדיק נח, שהיה האדם השלם והזך ביותר בתקופתו. דת זו כללה גם את המדע האלוהי של שליטת הרוח על החומר. מדע סודי ורב עוצמה זה הוסתר והוצפן על ידי נח בטכס הקרבת הקורבנות סביב אש התמיד. האש סימלה את השמש. טכס הקפת האש על ידי כהני הדת, במסלולים בעלי מרחקים קבועים, סימל את מסלולי כוכבי הלכת סביב השמש. טכס זה רמז על חוק הגרוויטציה, שניוטון גילה מאוחר יותר. מדע זה היווה חלק מעבודת האל ולא עמד בניגוד לה או בנפרד ממנה.

בקיצור נמרץ, בדת המקורית היו שתי מצוות עיקריות: אהבת האל ויראתו ואהבת הזולת. הדת והמדע היוו חטיבה שלמה וקוהרנטית. בעוד המצוות והדת הרשמית היו ידועים לכל, המדע נשאר נחלת המיעוט המוסרי הנבחר. הסיבה לשמירת הסודיות הייתה, לדאוג לכך שהמדע המקודש, על חכמתו האלוהית, לא יפול בידיים הלא נכונות, כפי שאכן אירע מאוחר יותר לצאצאי בני נח.

בספרו 'כרונולוגיה של עמים עתיקים' ובמחקריו ההיסטוריים, המצויים עדיין בכתבי-יד, ניוטון טען שנח ובניו ייסדו את התרבויות הגדולות של העולם העתיק. כל התרבויות האלו התבססו על הדת המקורית וכללו את טכס הקרבת הקורבנות סביב אש התמיד. הדורות שבאו לאחר נח הפכו ליותר ויותר חומרניים ורמתם המוסרית הדרדרה פלאים. כתוצאה מכך, המדע ופילוסופיית הטבע הושחתו והפשטות המקורית של המדע האלוהי נעלמה תחת סבך ההשגות השגויות והמעורפלות.

השחיתות המוסרית של הדורות המאוחרים גרמה להם לשגות בהבנת הסמליות של הטכס והם הפכו אותו לעבודת אלילים. הם החלו לעבוד את הכוכבים והמזלות במקום להבין שהטכס מבטא את שליטת הבורא בחומר. מאוחר יותר, הם החלו לעבוד את אבות אבותיהם בהפכם את נח ובניו לאלים. בשני המקרים, במקום לעבוד ולהעריץ את בורא העולם כמקור החיים היחיד של הבריאה כולה, הם החלו לעבוד ולהעריץ את הנבראים, בין אם היו אלו גרמי השמיים או בני תמותה.

לדעת ניוטון, השחתת המידות המוסריות מולידה שגיאות תפיסה, ברמה הפיזיקלית והמטאפיסית, כפי שהערצה שגויה גורמת להשחתת המידות. האדם המעריץ את החומר פוגם בחיבורו הישיר לאל, שהוא לבדו מקור החיות והשפע עלי אדמות. הפגם בחיבור הישיר לאל גורם לכך שכלי החישה של האדם הופכים עם הזמן גסים וחומריים יותר ויותר. מי שמחזיק בטעות זו מתחיל בסופו של דבר להעריץ את החומר במקום את הרוח. הערצה שגויה זו היא מהותה של העבודה זרה.

עיוות זה משפיע לא רק על רמתם המוסרית של בני האדם אלא גם על מערכת השמש עצמה. לבני אדם, במיוחד לכוהנים והלוויים, יש תפקיד חיוני ביותר בשימור הסדר האלוהי בבריאה החומרית וכאשר הם פגומים הם עלולים לשבש את הסדר הטבעי כולו.

לדעת ניוטון, זו הסיבה לכך שאחת לכמה דורות האל צריך להתערב ישירות בבריאה על-מנת להחזיר את הסדר המקורי על כנו. התערבות זו מתרחשת כאשר בני האדם הגיעו להשחתת מידות כה חמורה שתרבותם על סף קריסה ומשבר בלתי הפיך. במקביל להרס האנושי, הסדר המקורי של מערכת השמש מגיע אף הוא לסף קריסה. בכל אינטרקציה חומרית יש שחיקה ואיבוד תנועה, שגורמים לסדר הראשוני להתערער. אם כן, האל משתמש בשני מנגנונים על-מנת להחזיר את הסדר המקורי על כנו. המנגנון הראשון הוא רוחני ואילו השני חומרי. שניהם באים לתקן את הנזק הבלתי הפיך שנגרם לבריאה, המביא את האנושות אל סף קריסה, כפי שאירע בדור המבול.

במישור הרוחני, אחת לכמה דורות, האל בוחר בצדיק ומגלה לו סודות חדשים ממסתרי חכמת הבריאה. בכל פעם, הצדיק חושף בפני המון העם חלק מסודות אלו. כך, האנושות זוכה בכלים המאפשרים לבני אדם לתקן את דרכיהם ולהציל את חברתם המסואבת מפני הרס טוטאלי. במישור הפיזיקלי, אלוהים נעזר בכוכבי שביט על-מנת 'לאפס' מחדש את מערכת השמש ולהחזיר את הסדר המקורי על כנו. במישור הרוחני, לאחר כשלונם של צאצאי נח, 'הגויים', לקיים ולשמר את הדת המקורית, האל הפקיע מהם את הכנסייה האלוהית והפקידה בידי שושלת חדשה, בני אברהם.

אברהם נבחר בשל חיפושו הבלתי נלאה אחר הכח האלוהי, העליון, ואהבת הבריות היוצאת מגדר הרגיל שלו. בורא העולם בחר לכרות עם אברהם ברית עולם. אברהם מקבל תפקיד רוחני יותר מזה של נח. צאצאי אברהם מקבלים את סודות הבריאה בצורה מזוככת וטהורה יותר מכפי שנמסרו לבני נח. בעוד הגויים קיבלו רק את חכמת הטבע, בני ישראל קיבלו בנוסף לה את סודות שליטת הרוח בחומר ואת הכלי רב העוצמה מכולם, הנבואה.

הנבואה, בדומה למדע הטהור היא סוג של חכמה אלוהית, שנמסרת ישירות מהאל לנביא. לדעת ניוטון, שפת הנבואה היא מדעית לחלוטין אך צריך ללמוד איך לקודד אותה - בדיוק כפי שהמדען חייב לחשוף את החוקיות הטבעית הנסתרת השלטת בחומר. בנבואה ובמדע, הבנת הקידוד הנסתר היא תנאי לחיזוי מדויק של תהליכים טבעיים או/ו היסטוריים. הנבואה היא סוג של מדע כי היא מצביעה על המערך הסיבתי ההכרחי בין עבודת האלילים וההשלכות שלה במהלך ההיסטוריה.

בעולם החומרי, לכל מעשה יש מחיר. המדע והנבואה חושפים את החוקיות שמאחורי כל פעולה - את 'השכר והעונש' שמלווים כל מעשה ומעשה. המדע חוקר את החוקיות בטבע ואילו הנבואה מתארת את החוקיות הרוחנית הפועלת בהיסטוריה האנושית.

ניוטון האמין, שמשה גילם את המיזוג העליון של נבואה ומדע. הוא היה לא רק גדול הנביאים אלא גם גדול האלכימאים. למרות שחציית ים סוף והוצאת המים מהסלע אינם עניין של מה בכך, ניוטון ייחס למשה ידע וכח גבוהים יותר. הוא האמין, שמשה צווה על ידי האל להצפין את הידע הסודי של חוקי הטבע וחוקי ההיסטוריה החלים על התפתחות התרבות האנושית, במידות המשכן, טכסי הכוהנים והלוויים ובנבואה. חוקי הטבע וסודות הבריאה הוצפנו גם בסיפור בראשית אותו כתב משה בשפה פשוטה, שווה לכל נפש, מתוך זהירות שלא לחשוף סודות עמוקים אלו בפני מי שאינו ראוי. ידע סודי הזה הוצפן מאוחר יותר במידות בית המקדש הראשון והשני ובכל טכסי הקודש שהתקיימו בהם.

בני ישראל, כמו בני נח, צוו את אותן שתי מצוות עיקריות של הדת המקורית: אהבת האל ויראתו ואהבת הזולת. אך הנבואה והברית דרשו שדרגתם הרוחנית של בני ישראל תהיה גבוהה מזו של בני נח, ולכן הם קיבלו מצוות רבות נוספות.

ניוטון סבר שריבוי המצוות נועד בראש ובראשונה לגונן על בני ישראל מפני שחיתות מוסרית, שתגרום להם עם הזמן לאבד את החיבור לאל. אך הוא גרס שמבחינת הדת המקורית, המצוות הנוספות אינן הכרחיות למילוי הצו האלוהי.

במהלך הדורות, בני ישראל הלכו בדרכם של בני נח ואכזבו את בורא העולם. הם פגמו במידותיהם ובבריאה בהפכם לעובדי אלילים. לאחר אזהרות חוזרות ונשנות של הנביאים על החורבן הצפוי להם, הם אכן גורשו לגלות, כפי שניבא זאת כבר משה. בשל השחתת המידות והעבודה הזרה של בני ישראל, כנסיית האל הופקעה מידיהם ונמסרה שוב לגויים, צאצאי נח. הפעם, השליח הנבחר היה ישו, כפי שניבאו, לדעת ניוטון, חלק מנביאנו.

ממחקריו ההיסטוריים ופרשנותו לנבואות דניאל וחזון יוחנן הקדוש, ניוטון הגיע למסקנה המפתיעה הבאה: בזמן הופעתו של ישו, רק קומץ קטן מבני ישראל עדיין שמר על טוהר המידות. בזכות הטוהר והיראה, מיעוט נבחר זה הצליח להבין את דברי הנבואה ולהכיר בישו כמשיח. רוב העם היה מושחת, עבד עבודה זרה ולא היה מסוגל להבין את דברי הנבואה. לפיכך, רוב העם היהודי הוגלה מארצו.

לדעת ניוטון, הדת הנוצרית, שנוסדה על ידי ישו ותלמידיו, אינה דת חדשה כי אם הדת המקורית של נח ובניו ובני העם היהודי. למעשה, הנצרות נוסדה בזכות אותו קומץ יהודים יראי שמים, ששמר על טוהר המידות, ואליו הצטרפו מאוחר יותר שאר העמים. בני ישראל הטהורים הם אלו שהיוו את גרעין הנצרות. לעובדה זו יש השלכות מרחיקות לכת לגבי מהות הכנסייה הנוצרית.

ניוטון מראה איך מוסדות הדת והשלטון היהודיים הועתקו כולם לנצרות הקדומה, אך בהבדל אחד בולט לעין. בעוד שהתפיסה היהודית התבססה על המשמעויות הרוחניות והמדעיות של המספר שבע, כפי שהדבר מצא את ביטויו לדוגמה בשבת ושבעת כוכבי הלכת, הרי הנצרות הקדומה התבססה על המספר שניים. הבדל זה, על השלכותיו המפתיעות, יבוהר בפרק על חורבן המקדש.

לאחר מות ישו פסקה הנבואה הישירה. במהלך הדורות הבאים, הנצרות עברה תהליך של השחתה, מהיר פי כמה מזה שעבר על בני ישראל. בכתב-יד עב כרס המכיל כ-425 עמודים המכונה, 'על הכנסייה', ניוטון מתחקה אחר עבודת האלילות בכנסייה הנוצרית. הוא טוען שעבודת האלילים בנצרות החלה כבר במאה הרביעית לספירה, כאשר אנסטסיוס ניסח את 'השילוש הקדוש' והעלה לגדולה את מוסד הכמורה. הכנסייה הפכה להיות המתווכת הבלעדית בין אלוה לאדם וכך הרחיקה את המאמין מבורא עולם. בספר זה, ניוטון מגנה בחריפות את כל פולחן האלילים שהכנסייה טיפחה סביב כל מיני קדושים נוצרים, שרק מרחיק את המאמין התמים מחיבורו הישיר לאל. הוא קובע בפסקנות, שנצרות ממסדית, המתווכת בין המאמין ובין האל, היא עבודת אלילים לכל דבר וכל חסידיה, תאבי העוצמה והכסף, ייענשו באחרית הימים. ניוטון אף מכנה את הכנסייה הקתולית, 'כנסיית השטן'.

בכל כתביו הנבואיים, ההיסטוריים והמדעים, ניוטון חוזר וטוען שיש אך ורק בורא עולם אחד-יחיד-ומיוחד, ואין זולתו. בני אדם ישרי לב עובדים אותו מתוך אהבה ונאמנות כי הוא מקור השפע והחיים של הבריאה כולה. אלוהים הוא אחד ויחיד. ישו אינו אלוהים אלא בן האל. אמנם, לישו נועד תפקיד חשוב בהחזרת הסדר הרוחני על כנו, ביצירת גרסה חדשה של הדת המקורית, וכמשיח עתידי באחרית הימים, אך הוא לא משתווה במאומה לאל.

ניוטון האמין, שהיהודים והנוצרים כאחד ייענשו על ידי האל משום שלא הקשיבו למסר של הנביאים. לדעתו, כל אדם, יהודי או נוצרי, אינו מסוגל להבין את שפת הנבואה ואת המסר שלה באותה מידה בדיוק שבה הושחתו מידותיו ונפגמו כלי החישה הרוחניים שלו, ועל כך הוא ייענש על פי החוק האלוהי. חוק זה אינו קפריזי ואינו מוטל על האדם מבחוץ אלא חקוק בטבע הדברים. למעשה, האדם מעניש את עצמו כאשר הוא בוחר בדרך מוטעית, כפי שהוא 'נענש' על ידי הטבע כאשר הוא פועל בעולם הגשמי בדרך מוטעית.

בכל אופן, קיים הבדל אחד מהותי בין היהודים לנוצרים. בני ישראל, בגלל הברית שכרת הקב"ה עם אברהם, נענשים כבר בעולם הזה בגלות מחפירה. הגלות מכפרת על כל עוונותיהם וכך מזכה אותם בעולם הבא. הנוצרים, לעומת זאת, שלא הבינו את הנבואה ולא קיימו את הנדרש מהם, לא ייענשו בעולם הזה כי אם בעולם הבא. לכן, הם גם לא יזכו לגאולה עם ביאתו השניה של המשיח.

במילים אחרות, היהודים והנוצרים כאחד חטאו בכך שסירבו להבין את שפת הנבואה ולא קיימו את הנדרש מהם. התנהגותם הקלוקלת השחיתה את כלי החישה הרוחניים שלהם ולכן הם נמשכו אחר ההנאה החושית של העולם הזה. אך היהודים נענשים על חטאיהם כבר בעולם הזה בגלות קשה וממושכת ולכן הם יגאלו באחרית הימים. הנוצרים שהושחתו ייענשו ביום הדין ולא יזכו לחיות בירושלים החדשה.

 לדעת ניוטון, הנבואה אמנם פסה מן העולם, אך עדיין חשוב מאוד לפרש כראוי את כתבי הנבואה. בהבנה המדויקת של הנבואות העתיקות תלויים גורלות בני האדם. זו הסיבה שניוטון התייחס באותה מידת רצינות לחקירת חוקי הטבע ולפרשנות הנבואה וההיסטוריה של הדת הקדומה. למעשה, המתודולוגיה המדעית שלו שאבה את רעיונותיה מחוקי פרשנותו לנבואה. אנו מוצאים אצלו את אותה מתודולוגיה ושיטתיות קפדנית הן במדע והן בפרשנותו לנבואה.

למשל, ארבעת חוקי המתודולוגיה של חקר המכניקה המופיעים ב'פרינקיפיה', מופיעים כבר בין 16 החוקים המתודולוגיים של פרשנות הנבואה, שנוסחו על ידו עשור לפני ניסוח החוקים המדעיים. ניוטון גם ערך לכסיקון מקיף לסמלי הנבואה, שהתבסס על מחקר מקיף של סמלים מיסטיים המופיעים בעולם העתיק, הן בנבואה היהודית והנוצרית והן בתרבויות עתיקות. מחקריו ההיסטוריים ופרשנותו לנבואה לא שונים בחזותם ובאופיים מכתביו המדעיים. בשני המקרים, ניוטון מקדיש מאמצים רבים להוכיח חוקיות סיבתית כלשהי, בהציגו עובדות רבות ככל האפשר כאישוש לפרשנותו. הן בחקר הטבע והן בפרשנות הנבואה, ניוטון חושף חוקיות אוניברסלית החלה על כל דבר נברא, יהיה זה עצם חומרי או ישות חומרית/רוחנית כגון, אדם, חברה או תרבות שלמה. 

ניוטון כתב את המסכתות על הנבואה בשנות השבעים של המאה ה-17 והמשיך ללמוד נבואה עד יומו האחרון. כאמור, הוא ניסה לתת פשר לסמלים הנבואיים המופיעים בנבואת דניאל ובספר ההתגלות, יחד עם הצגת מימושם ההיסטורי בעבר ובעתיד. הוא האמין בביאה השניה של ישו כמשיח, בחזרת היהודים לארץ ישראל, בבניה מחודשת של בית המקדש בירושלים ובהקמת מלכות שמיים, כאן, על פני האדמה.

עבור ניוטון, התגשמות הנבואה בהיסטוריה האנושית מהווה את אחת ההוכחות החזקות ביותר לקיומו של האל. ניוטון עצמו לא עסק בנבואה אלא רק בפירושה. ההוכחה לתקפות הנבואה באה לדעתו רק בדיעבד, עם מימושה ההיסטורי. בכל אופן, חישוביו מלמדים שהוא ניסה לגלות את תאריך אחרית הימים ו'מיקם' אותה במאה שלנו. על-פי חישוב אחד הוא מצא, שהיהודים יתחילו לחזור לארץ ישראל בשנות השמונים של המאה ה-19, והזעזוע הגדול יפקוד אותם בשנות הארבעים של המאה ה-20. מדהים למדי, לא כן?

ג.

הפרינקיפיה, האופטיקה והתפתחות הדת העתיקה

נחזור כעת לביוגרפיה של ניוטון ולמה שאירע בחייו באמצע שנות השמונים של המאה ה-17. כאמור, בתקופה זו ניוטון חזר לעסוק באינטנסיביות רבה במדע המכניקה. הסיבה לכך הייתה השאלה שהציב בפניו אדמונד האלי באוגוסט 1684: האם קיימת הוכחה מתמטית לכך שכוכב לכת ינוע במסלול אליפטי סביב השמש כאשר מופעל עליו כח מרכזי הקטן ביחס ישר לריבוע המרחק? ניוטון ענה שהוא כבר פתר בעבר את הסוגיה המתמטית הזו אך הוא לא הצליח למצוא את חישוביו. הוא הבטיח להאלי שהוא ישלח לו את הפתרון בהקדם האפשרי.

ואכן, הפתרון לא איחר לבוא. בנובמבר של אותה שנה, האלי קיבל מאמר בן תשעה עמודים המכונה, "בנוגע לתנועת גופים מסתובבים." האלי הבין מיד שמאמר זה מכיל הרבה מעבר לפתרון מתמטי של בעיה ספציפית. למעשה, פתרון זה מבשר את ראשיתה של פיזיקה חדשה. בעידודו, ניוטון לא נח על שמריו ובעבודה אינטנסיבית, שנמשכה כשנתיים, כתב את ספרו המפורסם, 'עקרונות מתמטיים של פילוסופיה טבעית', המכונה בפי כל, 'פרינקיפיה'.

הספר מורכב משלושה חלקים. בחלק הראשון, ניוטון מציג את ההנחות והאכסיומות של מדע המכניקה, הכוללים את שלושת חוקי התנועה המפורסמים שלו. חלק זה מנתח מסלולי תנועה של גופים מתמטים שלא חל עליהם חיכוך, וחוקר מה יקרה למסלולי התנועה כאשר פועל על הגופים כח מרכזי. בחלק השני, הוא מנתח תנועות של גופים פיזיקליים בסביבות שונות היוצרות חיכוך. ולבסוף, בחלק השלישי, הוא מוכיח איך פועל בעולם כח המשיכה האוניברסלי, הגרוויטציה, הן על גופים על פני כדור הארץ והן על גרמי השמיים, ללא צורך ב'מערבולות השמימיות' של דקארט.

הספר 'פרינקיפיה' נחשב עד היום לאחד הספרים המהפכניים ביותר בתולדות ההיסטוריה של המדע. מה שפחות ידוע בנוגע לפרינקיפיה הוא, שניוטון התייחס למחקרו זה כשחזור חלק אבוד מתוך מדע הדת העתיקה, המקורית, של נח ובניו!

'הפרינקיפיה' פורסמה ב-1687 כאשר ניוטון היה בן 45 שנה. הספר קנה למחברו תהילה ומעמד בכיר בקהילה המדעית. הוא נכתב בשפה מתמטית קשה, בחלקו מתוך מגמה לנפות מראש קוראים ומבקרים שאינם ברי-סמכא.

להפתעת הכל, שנים אחדות לאחר פרסום הספר, ניוטון מאס בחיי האקדמיה ובחר בקריירה שניה, פוליטית. החל מ-1696 הוא מונה לשר המטבעה של הממשלה האנגלית וניהל את המשרד הממשלתי בהצלחה ראויה לציון. ב- 1703, בהיותו בן 61 שנה, יריבו המדעי, רוברט הוק, נפתר, והוא מונה במקומו לנשיא האקדמיה המלכותית למדעים. מאז ועד יום מותו ב-1727 (גיל 85) ניוטון ניהל את האקדמיה המלכותית ביד רמה וחולל שינוי מוחלט בתודעה המדעית של בני דורו, בקנותו לעצמו שם עולמי.

שנה לאחר מינויו (1704) הוא פרסם את ספרו החשוב על האור, 'אופטיקה'. ראוי לציין, שאלמלא הביקורת הצוננת שספג בשנות השבעים המוקדמות על מחקריו באופטיקה, בייחוד מיריבו הוק, פרסום הספר לא היה מתעכב קרוב לשלושים שנה. ב-1705 המלכה אן העניקה לו תואר אצולה והנער מוולסורפ הפך לסר אייזק ניוטון. ניוטון המשיך במחקריו עד סוף ימי חייו ובשנים האחרונות עבד על ספרו, 'כרונולוגיה של עמים עתיקים'.

בספרו זה (1728) ניוטון מיזג את כישוריו כחוקר בין-תחומי. לדעתו, התנ"ך הינו המסמך ההיסטורי האמין ביותר מן העת העתיקה. ניוטון אסף עדויות רבות ממקורות היסטוריים של עמים עתיקים והצליב אותם עם הנאמר בתנ"ך. בנוסף, הוא הצליב את הדיווח ההיסטורי על תנועת גרמי השמיים עם מידע אסטרונומי מעודכן על מיקום הכוכבים ברקיע.

ב'כרונולוגיה' הוא מראה כיצד שליטי העמים העתיקים נהגו לסלף את נתוני הזמן ולהפריז בגודל שטחי מדינותיהם כדי להאדיר את שמם. הם ניסו ליצור רושם שהם מלכים אדירי עוצמה העומדים בראש ממלכות-ענק. רמאות מסוג זה מתייחסת בעיקר לשליטי מצרים אשר על פי רוב ממש הכפילו את מנין שנות מלכותם. בעזרת הצלבת תיארוך היסטורי של מלחמות ואירועים היסטוריים אחרים עם חישובים אסטרונומיים, ניוטון שיחזר את התאריכים המשוערים של אותם אירועים ומשך קיומן האמיתי של הממלכות. הכרונולוגיה גדושה בפרטים ועדויות היסטוריות על הקשרים והיחסים בין העמים העתיקים.

לדעת ניוטון, גם התנ"ך נכתב ברובו הגדול על-ידי בני אדם. ביניהם, משה, יהושע, עזרא ואחרים. מכיוון שהם היו אנשי מידות למופת, האמינות של כתבי התורה היא גבוהה. הנבואה, לעומת הנרטיב ההיסטורי, היא דברי אלוהים חיים. בכל אופן, חלק מהתיאורים ההיסטוריים בתנ"ך, כולל מנין שנות מלכויות יהודה וישראל, איבדו את אמינותם. ברגע שבני ישראל השחיתו את דרכם והפכו לעובדי אלילים הם גם עיוותו את הרשומות ההיסטוריות שלהם. מלכי יהודה וישראל אימצו את 'האיסטרטגיה השיווקית' של מלכי עכו"ם והוסיפו שנים לימי שלטונם מטעמי יוקרה ויוהרה. למרות זאת, התנ"ך אמין יותר מכל מסמך היסטורי אחר מכיוון שהוא נכתב על ידי העם שאלוהים כרת עמו ברית. הסילופים בו הם קטנים יחסית למסמכים ההיסטוריים הרגילים המבוססים על הגזמה מגוחכת ושקרים גסים כחלק מהתעמולה של המעמד השליט. מכאן, ניוטון הסיק שהאירועים שהתרחשו בתנ"ך קדמו לאירועים ההיסטוריים המתוארים בספרות היוונית והמצרית.

לדעתו, התרבות הראשונה בהיסטוריה הייתה ממלכת בני ישראל וכל שאר התרבויות העתיקות מהוות חיקוי שלה. הייחוד של תרבות בני ישראל אינו רק באמונה באל יחיד אלא גם בחכמה ובידע של האומנויות והמדעים. חכמה וידע אלו הופצו בתקופת הזוהר של מלכות שלמה לשאר העמים והם החלו לחקות את דרכי הנהגתו.

במקביל, ניוטון התחקה אחר התפתחות הדת העתיקה מהעידן של נח ובניו. הוא הצביע על קווי דמיון בולטים בפולחן הדתי סביב אש הקורבנות המופיע בכל התרבויות. הוא גם הראה שהפולחן האלילי התפתח מתוך זיקה לשושלת המשפחתית של נח ובניו. לדוגמה, שמות האלים בתרבויות העתיקות נלקחו משמות בניו של נח. תחת שמות שונים, הצדיק נח 'מככב' בכולם כאל העליון.

ניוטון, שנולד פג, חי חיים ארוכים ומת בשיבה טובה. רוב חייו היה מוקף כבוד, הערכה, הערצה ואפילו אהבה. ידוע, שלפני מותו הוא בחר לשרוף חלק מכתבי היד שלו, כפי הנראה בנסיון להגן על עצמו מפני ביקורת בני דורו והדורות הבאים. הוא נשאר ערירי עד סוף ימיו, אם כי בשליש האחרון של חייו הוא חי תחת קורת גג אחת עם אחייניתו האהובה עד שהתחתנה. על ערש דווי הוא התוודה שלא ידע אישה מימיו. אכן, נזיר אלהים היה האיש בכל הליכותיו, מגלה טפח ומכסה טפחים רבים וסודות רבים נטל עמו במותו. לאחר מותו פורסם ספרו "תצפיות" (1733) המפרש את נבואות דניאל ויוחנן. על ספר זה מתבסס הפרק בספרי העוסק במידות המשכן ובית המשכן.

ד.

העולם האקדמי מגלה את 'הצד האפל' של ניוטון

לא פחות מעניין ומופלא הוא סיפור ההשתלשלות כיצד הגיעו כתבי היד של ניוטון לספריה הלאומית בירושלים. כתבי היד התיאולוגיים וההיסטוריים של ניוטון לא נחקרו ברצינות עד לשנות השבעים של המאה שלנו. בימי חייו ניוטון פרסם רק את אותם כתבים שסבר שהציבור יכל 'לעכל'. את השאר, וזה הרוב, הוא השאיר חסוי וסודי. לאחר מותו הועברו כתבי ידו לקרובי משפחתו ואוכסנו בביתם. אחת לכמה דורות בני המשפחה ניסו לעניין את ספריות קיימברידג' והמוזיאון הבריטי ברכישתם, אך הממסד לא גילה בהם עניין. ניוטון ה"אלכימאי והתיאולוג" לא היה 'הגיבור הלאומי' האהוב שלהם והם העדיפו שדמותו זו תישאר חסויה.

ב-1936 אחד מצאצאיו החליט למכור את הכתבים במכירה פומבית. הלורד קיינס, הכלכלן הידוע, קנה את מרבית כתבי היד האלכימאים ופרסם בעקבות כך מאמר על 'ניוטון האחר' ועל הקירבה בין מושג האל אצל ניוטון לתפיסת האל היהודית.

אברהם יהודה, שהיה חוקר המקרא בעת העתיקה וחי בישראל המנדטורית, קנה את מרבית כתבי היד של ניוטון, שעוסקים בחקר ההיסטוריה, הנבואה, והמקרא. יהודה הכיר את עבודתו של ניוטון 'על הכרונולוגיה של עמים עתיקים' וקיווה שכתבי היד ילמדו אותו דברים נוספים על התקופה העתיקה ועל מעמד התנ"ך כמסמך היסטורי.

לאחר שהתעמק בכתבים אלו והבין שמצוי תחת ידיו אוצר בלום הוא החליט לעניין בהם את הממסד המדעי. באותן שנים הוא ירד לארה"ב כי היה אנטי-ציוני. הוא הראה את הכתבים לידידו אלברט איינשטיין ושניהם החליטו לפנות לאוניברסיטאות יוקרתיות בארה"ב כמו הרווארד וייל ולעניינם לרכוש את הכתבים. אך למרות הגיבוי של אינשטיין, הם נתקלו בתגובה דומה לזו של הספריות האנגליות המכובדות. "זה אינו ניוטון המוכר לעולם ואין לנו עניין בכתביו האיזוטריים."

יהודה חלה אנושות ב-1951. על סף מותו התחרט על השקפתו האנטי-ציונית והחליט לתרום את כל כתבי ניוטון שבבעלותו לספריה הלאומית בירושלים. הספרייה הלאומית קיבלה ברצון את הכתבים, אך עקב מחלוקת משפטית עם היורשים הכתבים הגיעו לספרייה רק בתחילת שנות השבעים.

מכאן ואילך, מיטב חוקרי ניוטון החלו להקדיש מאמץ רב לפיענוח הכתובים. ספרי המחקר הראשונים שעסקו בחומר זה יצאו לאור בשנות השמונים. הקהילה המדעית, שהעריצה את ניוטון כאחד מאבות המדע המודרני, לא אהבה במיוחד גילויים אלו אך הייתה מוכנה לקבלם באי נוחות מסוימת. כל זמן שניוטון הוצג בהם כגאון מדעי שהיה לו גם צד 'אפל' ומוזר, מעין 'סרח עודף' לאישיותו הרציאונלית, אפשר היה להתייחס לעניין בסקרנות מחוייכת. שני הצדדים האלו של דמותו ועבודתו נותרו נפרדים זה מזה ואיש לא הסתכן להציגם כמקשה אחת.

החל מסוף שנות השמונים נולדה מגמה מחקרית, שהלכה והתחזקה עם הזמן, להציג את קשרי הגומלין בין שני עיסוקיו של ניוטון, המדעי-רציונאלי והמיסטי. בשנים האחרונות, רבים מבין חוקרי ניוטון טוענים שאי-אפשר להבין כהלכה את יסודות המדע שלו, בעיקר את מושג הגרוויטציה, ללא השקפותיו על הנבואה, האלכימיה, ההיסטוריה האנושית ובית המקדש. ספרי שייך באופן טבעי לגישה מחקרית זו, אך הוא גם עושה מספר צעדים קדימה בניסיונו לשחזר את הקשר הנסתר בין התורה, הקבלה והמדע הניוטוני.